מלחמת יום הכיפורים: הזיכרון הציבורי מושל בכיפה בעוד העובדות שנויות במחלוקת

דוגמאות רבות לדיאלוג בין מיתוס המחדל לַמצב הביטחוני מאז מלחמת יום הכיפורים מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, ובאורח פרדוכסלי העובדות שנויות במחלוקת. הדוגמאות שלהלן (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג זה המתמשך מזה ארבעים שנה.

להלן שלוש דוגמאות בולטות, שתיים מהן לקוחות מהשיח הציבורי סביב שתי מלחמות נוספות שישראל השתתפה בהן אחרי מלחמת יום הכיפורים - מלחמת לבנון הראשונה (1982) והשנייה (2006). הדוגמה הנוספת לקוחה מהשיח הציבורי של הזמן האחרון - השיח סביב סוגית "האיום האירני".

מיתוס המחדל ומלחמת לבנון הראשונה (1982)

תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה חלקים נרחבים בציבור הביעו ביקורת נוקבת על מדיניות ממשלת בגין ועל חדירת צה"ל לעומק לבנון. בנסיבות אלה כונתה הממשלה "ממשלת המחדל". הדרישה ה"לאומית" לחשוף את מלא הדוח של ועדת אגרנט התעוררה ביתר שאת תוך כדי הלחימה, מתוך תקווה שהסרת החיסיון תחזק את הפן האתי המסורתי ("טוהר הנשק") של צה"ל בשדה הקרב, ותאפשר השוואה עם אופי התנהלותו בלבנון.

בשנים שלאחר מלחמת לבנון הראשונה, עלתה סוגיית "טוהר הנשק" לשיח הציבורי, כשהמדד לה הן מלחמות ישראל ובכללן מלחמת יום הכיפורים. יתרה מכך התייחסות למלחמה זו כמדד להשוואה נעשתה שכיחה בטקסי הזיכרון של חיל האוויר בימי השנה למלחמת לבנון הראשונה. מפקדיו הבכירים של החיל, שספג מכות קשות במלחמת יום הכיפורים, זוכרים היטב את נרטיב "הטיל כופף את כנף המטוס", שצמח בעקבות התבטאותו של עזר ויצמן אחרי 1973. הם זוכרים כיצד יכולתו של החיל לממש מכה מקדימה נכשלה וכיצד נכשל החיל בהשמדת טילי הקרקע-אוויר של האויב וספג אבדות קשות. מאז היה החיל נחוש להוכיח כי הופקו הלקחים המתאימים. בעת כהונתו של דוד עברי כמפקד החיל השתתף חיל האוויר בהצלחה במבצע ליטני (1978), בתקיפת הכור בעירק (1981) ובמלחמת לבנון הראשונה. התדמית ההרתעתית של החיל הוכחה במלחמת לבנון הראשונה, כשהצליח להשמיד את כל מערך טילי הקרקע-אוויר של צבא סוריה בבקעת הלבנון, במבצע "ערצב 19". מבצע זה צוין גם ביום השנה השלושים למלחמת לבנון הראשונה, כשהנאומים בטקס האדירו אותו בהשוואה ל"מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים: "במבצע ערצב 19 שינה חיל האוויר את עולם קרבות האוויר והחזיר לחיל את יוקרתו, שדעכה במלחמת יום הכיפורים" (י' לבנת, "לא ידענו שאנחנו עושים היסטוריה", אתר צה"ל, 8.6.2012).

ככלל, זכר המחדל בדבריהם של מפקדים לשעבר בחיל האוויר מצוטט בספרות המאוחרת.

תחילה אתייחס לאלוף עמוס ידלין (טייס סקייהוק במלחמת יום הכיפורים, מפקד מכללות צה"ל ובעל תואר שני במינהל ציבורי), שדבריו במלאת 30 למלחמה ההיא צוטטו בספר ערוך על-ידי האוניברסיטה המשודרת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה, 2005): [...] וברמה הלאומית, חשתי תחושת הישג, שעל-אף המחדלים והעיוורון, הסתיימה המלחמה בהשמדת רוב סוללות הטילים, כשצה"ל מצוי 101 קילומטרים מקהיר [...] (ע' 8) האם באמת ניצחנו במלחמה הקשה ההיא? בעולם הדימויים הישראלי, התשובות לשאלה הזו הן קוטביות, וכל אחד מהמשיבים מסתמך על המרכיבים הנוחים לו בכדי להסביר את עמדתו [...] (ע' 9) נוכח הנאמר לעיל, חיוני שנראה במלחמת יום הכיפורים כישלון אסטרטגי. אסור לנו להסתתר מאחורי הגדרות מקלות שימנעו מאתנו להתרכז בכישלונות, לתחקרם עד תום, וליישם את לקחיהם" (ע' 14). חסדאי: "[... ]השמונה באוקטובר, החווה הסינית וסואץ צרבו כאש את זיכרונות הלוחמים. המילה "מחדל" נישאה בפי כל ככינוי למלחמה [...] (ע' 66-57). שמואל גורדון (מתוך ספרו, שלושים שעות באוקטובר: החלטות הרות גורל על הפעלת חיל האוויר בתחילת מלחמת יום הכיפורים, 2008): "הסיפור של טייסת 201, אחת הטראומות הקשות שמקורן בצומת החלטה הרסני, אינו סגור, וכנראה לא ייסגר לעולם... (ע' 432).

השיח בחיל סביב הכישלון במלחמת יום הכיפורים והטחת אשמה במפקדים מסוימים משקף לא מעט ספקות לגבי העובדות. ברם ניכר כי הזיכרון הציבורי של "מחדלי" החיל במלחמת יום הכיפורים הוא המושל בכיפה.

מיתוס המחדל ומלחמת לבנון השנייה

מיתוס ה"מחדל" במלחמת יום הכיפורים "התכתב" עם המציאות הביטחונית גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה (2006). השיח הציבורי סביב המלחמה היה רווי ביקורת על התפקוד הלקוי של צה"ל, והתקשורת אף היא חזרה לעסוק ב"מחדל" יום הכיפורים. השיח התקשורתי סביב מלחמת לבנון השנייה יצר משוואה בין איכות הארגון והביצוע של צה"ל ב-1973 וב-2006. דוגמה לכך הוא מאמרו של צדוק יחזקאלי, שראיין את האלוף במילואים בנימין תלם, מפקד חיל הים במלחמת יום הכיפורים. בראיון המליץ תלם למפקד החיל במלחמת לבנון השנייה "ללכת הביתה", לאחר שחיל הים ספג מכה אנושה במלחמה, שכן אם במלחמת יום הכיפורים, מלחמת "המחדל המודיעיני", אפשר היה לפעול באחריות, חובה עליו להפיק לקחים מאז:

כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים. בזמן שצה"ל כולו נרדם בעזרת גלולות השינה של אמ"ן הכושל, קיבל תלם החלטה מנוגדת לחלוטין לזו של הצבא. רק קצין המודיעין החילי שלו חזה שחורות ותלם החליט להיערך לאיום אף שאיש לא הכריז עליו [...] תחת פיקודו של תלם, רשם חיל הים את הפרק המפואר בתולדותיו דווקא במלחמה שזכורה כאסון נוראי [...] מפקד חיל הים הנוכחי [...] לא יכול להתחבא מאחורי מודיעין רופף. גם אם היה כזה [...] גם לי לא היה מודיעין, אבל חשבתי על הגרוע ביותר (צ' יחזקאלי, על תפקיד חיל הים במלחמת לבנון השנייה בהשוואה למלחמת יום הכיפורים", ידיעות אחרונות, המוסף לחג, 1.10.2006).

בין הדוגמאות לאזכור "מחדל" יום הכיפורים בשיח על מלחמת לבנון השנייה מעניינת הכתבה על קורותיו של צביקה גרינגולד במלחמת יום הכיפורים, מאת הכתב הצבאי עמיר רפופורט. הריאיון עם גרינגולד מגולל את מהלך הלחימה שלו כשריונר בגולן במלחמת יום הכיפורים, במסגרת חטיבה 188. אחד הלקחים שהפיק גרינגולד מהמלחמה הוא האיכות הירודה של הכשרת המפקדים בצה"ל ב-1973 כמו גם ב-2006. ב-2006, כפי שנוכח גרינגולד, "נתנו לאיש חיל האוויר ולאנשי חי"ר לנהל את העניינים והם לא הבינו את מה שכל שריונר יודע - שמלחמה חייבת להיות מבוססת על מסת אש ותנועה [...] לצה"ל יש בעיה קשה בהכשרת מפקדים" (שנה מפרסום הכתבה במעריב , ראה אור ספרם של גרינגולד ודור-און, "כוח צביקה", 2008).

במאמר פרשנות מזווית ראייה של כתב צבאי, מנה עמוס הראל את לקחי מלחמת לבנון השנייה בעודו מצטט את "מחדל" יום הכיפורים. גם ספרו של הראל על מלחמת לבנון השנייה מ-2008 (יחד עם יששכרוף), משקף תובנה כי המאפיין המשותף לשתי המלחמות, "אמנם במינון שונה, הוא הזלזול ביריב [...] ובולטות לעין [גם] [...] תוכניות מבצעיות לא רלוונטיות, פקודות סותרות, אפילו ביקורת על הקצינים הבכירים שנשארו מאחור." (ע' הראל, "שתי מלחמות אותה זחיחות", הארץ, 8.10.2008).

אכן קשה להתעלם מהעובדה שהדי המחדל הזה מלווים שיח ציבורי 33 שנים אחרי המלחמה, והיא בולטת המיוחד על-רקע העובדה שכמחצית מאוכלוסיית ישראל כיום לא חוותה אותה ישירות ורבים אינם מודעים לפרטיה.

מיתוס המחדל מהדהד בשיח הציבורי סביב סוגיית הגרעין האירני

דוגמה נוספת לכך שהזיכרון הציבורי מושל בכיפה כשהעובדות מעורפלות ו/או שנויות במחלוקת היא ההתפתחויות בנוגע לגרעין האירני. אינספור ידיעות ומאמרי פרשנות משנות התשעים ואילך הוקדשו לשאלה זו, כלומר למידת הסבירות שלישראל נשקפת סכנה קיומית לאור הסיוע שאירן מקבלת מרוסיה ומסין בפיתוח פרויקט הגרעין. בכירים במערכת הביטחון, שנשאלו לדעתם לגבי סוגיה זאת, הזרימו לתקשורת עד כה תחזיות והשערות בלבד על תוכניות הגרעין של אירן ועל השאלה כיצד הן תשפענה על מערך היחסים בינה לבין מדינות במזרח התיכון, לרבות ישראל.

יש לציין כי בתחילת ספטמבר 1995 לא הורגשה בישראל מתיחות סביב סוגיית פיתוח הגרעין האירני. אפשר ללמוד על כך מדבריו של האלוף (מיל.) איתן בן אליהו, שהיה מועמד באותה עת לתפקיד מפקד חיל האוויר, והתבקש לחוות דעה על חטיפת מטוס נוסעים אירני, שהוחכר מחיל האוויר האירני והוביל נופשים לאי קיש שבדרום אירן. בראיון לידיעות אחרונות התייחס בן אליהו גם לידיעות שהופצו בלונדון על כך שלאירנים יש מכון להעשרת אורניום שסין הקימה בעבורם: "הערכת המצב האחרונה שלנו לגבי אירן מדברת על אפשרות לרכישת כושר גרעיני צבאי בתוך חמש עד עשר שנים". כשנשאל איך הוא מתייחס לאיום האירני להעניש את ישראל על פרשת המטוס החטוף, השיב: "האיום האירני לפגוע במטוס הוא נקודתי. ולאיום נקודתי צריך לתת מענה נקודתי" (א' פישמן, ידיעות אחרונות, 3.10.1995). כך, בנימה בוטחת, הרגיע בן אליהו את הציבור ואישר באופן עקיף כי לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד אירן. זכר המחדל של מלחמת יום הכיפורים לא עלה בראיון.

ב-1996 התחלף השלטון בישראל והוקמה ממשלת ליכוד בראשות בנימין נתניהו. הרטוריקה של ההנהגה באותה עת הציגה את אירן כמדינת המהפכה האיסלאמית, שלעולם לא תשלים עם קיומה של מדינת ישראל. גם רבים ממנהיגי האופוזיציה היו שותפים לחשש, ויש להזכיר שגם ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, חשש מהאירנים ומהרגע שבו יצטיידו בנשק גרעיני. ראש הממשלה נתניהו ניצל כל ראיון עימו כדי לבטא חשש מהטיל הגרעיני שאירן מפתחת. הרטוריקה של "האיום האירני" כבשה מקום גבוה בסדר היום המדיני. רבים מבכירי ההנהגה, וגם ראש אמ"ן האלוף משה יעלון, סיפקו לאמצעי התקשורת פרשנויות וכתבות רקע בנושא. כך נחשף הציבור באופן סדרתי למסר שלפיו ארץ האייתוללות מתחמשת בטילים ארוכי טווח, ומנסה לפתח נשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל (א' שפרינצק, "איום שמום", הארץ, 29.9.1998).

השיח התקשורתי היה רווי פרשנויות מדאיגות למצב. רובן הזכירו את "מחדל" יום הכיפורים, תוך הבעת חשש מכך שקווי האופי של הנהגת ישראל לא השתנו מאז יום הכיפורים 1973. חלק מהפרשנים אף נקט קו חד-משמעי המזהיר מ"מחדל או ביזיון": "אין לשכוח ש-1,000 קילומטרים מכאן מכינה אירן את האיום הקיומי הממשי על ישראל. כדי להתייצב מול האיום הזה, נדרשת ישראל למצות את כל סגולותיה, שלא ניכרו באחרונה, בהתמודדות הזו, מחדל או ביזיון עלולים להיות קריטיים" (י' ארז, "24 שנים בין המחדל לביזיון", מעריב, 10.10.1997).

הרטוריקה של ההנהגה ויחד איתה הפרשנויות סביב ה"איום האירני" לא נמוגו מאז 1996. גם הקישור בין הצורך בתגובה לאיום לבין זכר המחדל המודיעיני והמדיני-ביטחוני של מלחמת יום הכיפורים הפך לעניין שבשגרה, ודרבן לגיבוש אסטרטגית הרתעה מעשית. אחת הדוגמאות לשיח התקשורתי הזה היא כתבתו של אמיר אורן ביום השנה ה-32 למלחמת יום הכיפורים:

ערב יום הכיפורים, כאשר ההפתעה שמפניה נדרכת ישראל שוב אינה של מתקפה אווירית ומשוריינת, מצרים וסורית, אלא של טילים אירניים וטרור איסלאמי [...] ישראל צריכה להגיע למצב שיאפשר לה להודיע גם, כי היא 'לא תהיה האחרונה לספוג התקפה בנשק השמדה'. זה צד ההרתעה, אבל ההתרעה תלויה באמ"ן [...] [ו]אין כל ודאות שלא ייכשל שוב בהתרעותיו, כמו ב-1973 (א' אורן, "שוטף פלוס 30" הארץ, 12.10.2005).

דוגמה נוספת לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי בדבר מחדל יום הכיפורים, עולה גם מהשיח הפוליטי. השר לעניינים אסטרטגיים בממשלת נתניהו השנייה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, הציע שישראל תתקוף באירן כמהלך אקטואלי. הח"כ והשר לשעבר עוזי ברעם השיב לו כי למיטב הבנתו "2012 עלולה להיות מקבילתה של [...]." ברעם גם תקף את הממשלה המזניחה את הטיפול באיום האירני, והזכיר את המחיר ששילמה ישראל על ההזנחה שקדמה למלחמת יום הכיפורים: בישראל של 2012 אין מינימום של הכנה ציבורית למה שעלול לקרות במזרח התיכון, [...] הממשלה עסוקה בגבעת האולפנה ובמגרון [...] כולנו שילמנו את המחיר של 1973 ב-1974. לפיכך, במידה ששראל לא תיערך לסכנה, כפי שכבר קרה ערב מלחמת יום הכיפורים, גובר הסיכוי שנשלם את מחיר 2012 ב-2013 (ע' ברעם, "הלקח ההוא בזמן הזה", ישראל היום, 19.6.2012).

מסר בסגנון דומה שולב במאמר מערכת של העיתון ישראל היום. העורך הראשי, עמוס רגב, הביע אי-שביעות רצון מהעלאת סוגיית האיום האירני ומהתגובה בשיח הציבורי בישראל. החשש העיקרי, לדעתו, הוא מהחבלה שאלה יגרמו לתהליך קבלת ההחלטות בעניין התקיפה באירן. המסר המרכזי שרגב ביקש להעביר התייחס למידת הדחיפות שבטיפול ולחשש שמא ההנהגה נגררת לשאננות "דוגמת מלחמת יום הכיפורים" (ע' רגב, "ההחלטה", ישראל היום, 3.8.2012).
בנוגע לעצם קיומו של שיח ציבורי סביב ה"איום האירני" בשנים 2012-2011 היו חילוקי דעות. העיתונאית והעורכת במעריב, יעל פז-מלמד, הטעימה את "חופש הביטוי" המחייב שיח ציבורי סביב תוכנית לתקיפה ישראלית אפשרית באירן, ותיארה את השיח שהתקיים באותה עת כאחד החשובים והמוצדקים שהתקיימו עד אז בישראל. יתרה מכך, לטענתה, מי שתמך בקיומו ידע לציין את יחסו של הציבור ערב מלחמת יום הכיפורים למהלכים המדיניים. כלומר, תומכי "חופש הביטוי" טענו שהפסיביות וחוסר הביקורת ששררו ערב המלחמה ההיא הובילו בסופו של דבר לאסון, וכי "חשוב שהציבור יעמוד על המשמר וישמור שראש הממשלה ושר הביטחון לא יחזרו על 'טעות הקונספציה' של מלחמת יום הכיפורים, שבסופו של דבר הובילה לאלפי הרוגים ישראלים" (י' פז-מלמד, "זכות הציבור להתנגד", אתר nrg, 16.8.2012). גם המתנגדים לתקיפה באירן קישרו בין ההתנהלות המדינית ערב מלחמת יום הכיפורים להתנהלותה של ממשלת נתניהו בתגובה לאיום האירני. לדוגמה, הפרשן המדיני של ערוץ 2, אמנון אברמוביץ', הביע התנגדות נחרצת לתקיפה באירן והציג את גרסתו המחייבת את המדינאים להיכנס קודם כל למגעים מדיניים עימה ולפעול לפתרון הסוגיה בדרכים דיפלומטיות, בניגוד למה שעשתה ממשלת המחדל (א' אברמוביץ', "מחדל יום הכיפורים- אז והיום", אתר מאקו, 21.9.2012).

אלו הן מעט מהדוגמאות הבולטות ביותר לדומיננטיות של הזיכרון הציבורי ומחדל יום הכיפורים כשעולים לדיון שאלות הקשורות למצב הביטחוני.

לסיכום: הדוגמאות דלעיל (דגימה קטנה מתוך אינספור דוגמאות) מצביעות על דיאלוג המתמשך כ-40 שנה בין הזיכרון הציבורי של מלחמת יום הכיפורים ומיתוס המחדל מחד, והמצב הביטחוני מאידך. הדוגמאות מחזקות את הטענה שהזיכרון הציבורי הוא המושל בכיפה, בעוד שבאורח פרדוכסלי העובדות המדויקות עדיין שנויות במחלוקת.