כשעלה מחזהו של סובול לפני כעשור בתיאטרון הקאמרי הוא גרם להלם. הן באיכותו המוסרית וערכיו, שגילו לקהל סיפור אמיתי מימי מלחמת העולם השניה, בו חיל אוסטרי סרב ללבוש את מדי הצבא, כשחזה בזוועות שחבריו עושים. והן בגילויו של איתי טיראן כשחקן מספר אחד בארץ מאז ועד היום. עד כדי כך משחקו היה מהמם, שמכל הקאסט רק הוא נחקק בזכרון.
לעומת זאת, בהפקת הסטודיו של לוינשטיין, לא רק אמרי ביטון כובש את הלב בכנות משחקו הנהדר כפרנץ יגרשטטר שלא מוכן להתמקח, ומוכן להקריב את חייו למען שמירת הערכים המוסריים שלו. כל הקאסט כאן מעולה. כל אחד מרשים מאד בסצינה בה הוא העיקר, והבימאית השכילה להעניק להם את המרחב והאפשרויות להחצין את יכולותיהם המלאות, בתפקידים הלא פשוטים בהצגה. גילוי נאות: גם בקרב השרצים הנוראים ביותר בוורמאכט ובאומה הגרמנית-אוסטרית, גם שם היו ברי נפש, אנשים שנפשם קצה בזוועות שהאנושות לא ידעה כמותם.
לא תלוי זמן
בל תטעו - אין זו הצגה על השואה. אין כאן מחנות ריכוז או יהודים בכתונת פסים מזי רעב. הכל מתרחש בין כתלי בית הסוהר בברלין, אליו הוכנס פרנץ עד למשפטו, בו נחרץ דינו באחת - לגיליוטינה. לב הדרמה הוא כל מה שמתרחש בין נפשו הטהורה של פרנץ, לבין חבריו ואהוביו שפחות רגישים ממנו למה שקורה, ומוכנים להתפשר גם עם המישטר המאוס ביותר בהיסטוריה. אנו מתוודעים אל פרנץ כשהוא עושה מרצונו את העבודות הבזויות ביותר מתוך רצון להתמקד בהן, ובכך - להסיח דעתו מכל הסובב אותו, ומהלחצים המופעלים עליו שישנה את דעתו כדי להינצל. הסצינה בה שני חבריו באים ומתחננים אליו בכל צורה אפשרית, שיחמול על עצמו, לא מזיזה לו דבר. בסצינה זו, עולים עיקרי תורת המוסר הנוצרית בצורה הנעלה ביותר - באי הסכמתו ללבוש את המדים הנאציים וכן להרוג ילדים, מפגרים, הומוסקסואליים ואחרים. למעשה הוא מסכים לשמש כסניטר בבית חולים - אך מסרב ללבוש את מדי הנאצים. ערכים אלה - הם למעשה אלה שהופכים את המחזה של סובול לכל כך בינלאומי ולא תלוי בזמן. אין תמה שעירית וינה העניקה לו לאחרונה תארי ד"ר לשם
כבוד ואזרחות על יצירתו.
הסצינה של שני החברים, הבאים לשכנע את פרנץ, המועמד למות, מזכירה את תמונת ישו ושני הגנבים, הטוב והרע, שניצלבו והוצבו לראווה יחד - מה שהונצח באין ספור ציורים מהמיתולוגיה הנוצרית. עידו לוסקי הוא מרטין,ה"רע" בין שניהם, שכה כועס על פרנץ וכן על חברו האנס (איתמר שקד), עד שהוא מכריז בגרון ניחר מצרחות, לאחר כשלונו בשכנוע, שאינו חבר יותר. לעומתו, האנס, כה משתדל להשפיע על פרנץ, תוך סיטואציות קומיות מגוונות, והבעת רגשות עשירה ביותר, שחרף אי הצלחתו בשכנוע פרנץ, הוא כובש את הקהל. איתמר שקד מתעלה על כל יתר הדמויות בהצגה, מלבד אמרי ביטון, באיכות משחקו ובאכספרסיה שלו. כך גם סוהר בית הכלא, הוא אדריאנו חאובל המרשים, המצודד והבולט במשחקו ובהופעתו בכל סצינה.
מרגרט, אהובתו לשעבר של פרנץ (דורין קריו), באה גם היא לנסות לשכנעו, תוך שימוש בכל האמצעים, גם הוולגרים ביותר תוך ניצול נשיותה. לעומתה, רעיתו של פרנץ, פרנקה (אורטל בן שושן המעודנת והרגישה) לא צולחת אף היא לשכנעו, כמו גם בתם הקטנה מריה (מור שרון המתוקה), שעדיין לא יודעת היכן אביה, אך הגילוי פוגע בה אף היא. כך מעלה חרס במאמציה גם הפסיכיאטרית (אפרת
בן פלג יעקב).
עקרונות הצדק האנושי
הכומר יוכט (שגיא הלפרין המקרין סמכות אבהית ודאגה, נציג הכנסיה, שהעלימה עין מהזוועות), שבא לדבר על ליבו של פרנץ, לא מצליח גם הוא בשיחתו עם הנידון. הקטע המורכב והמרתק ביותר הוא המשפט. בו אדריאנו חאובל הוא אב בית הדין, שיחד עם עידו לוסקי ואיתמר שקד הם השופטים המרשימים, שגיא הלפרין הוא התובע, ותום גרציאני (תלמיד שנה א' המצודד ומלא הנוכחות) הוא הסנגור. סצינה זו מרתקת במיוחד בעושר ההבעות והטיעונים, ובמשחק המורכב והעשיר של כולם.
אמרי ביטון כפרנץ, עושה את תפקידו באופן מושלם, מלא רגש, אך כובש אותו כדי לא להיכשל במטרתו: השמירה על עקרונות הצדק האנושי - דבר שחיות-האדם בדמות הנאצים כה רמסו ובזו לו. יכולת עמידתו הנפשית בפני תחנוני כל אוהביו - קורעת את לבו, אך הוא לא נכנע. מעדיף את חלף הגילוטינה על חיים בזויים כחייל נאצי בוורמאכט. כשהוא טוען להגנתו שהוא אוסטרי - עונים לו: אוסטריה כבר לא קיימת מאז סיפוחה לגרמניה ב 1938 (ה"אנשלוס"). המונולוג האחרון שלו המסיים את ההצגה - מהווה את שיאה.
המחזה "עד ראייה" מהוה כרטיס לעולם המוסר והצדק, שלמעשה אינם קיימים כמעט כיום. ראו את הפצצות הטילים הכימיים שמטיל צבא אסד בסוריה על אזרחיה; היזכרו במטרות של החמאס, הג'יהד ואל קאידה להשמדת מדינת ישראל, שעבורם היא סמל השטן, ותוכניותיהם המוכרזות לגבינו גרועות אף ממה שכתב היטלר ב”מיין קאמפף”. אך בכל זאת, קיימים גם כמה צדיקים בעולם, ולהם הוקדשה שדרת חסידי אומות העולם במוזיאון יד ושם בירושלים, שם קבור גם אוסקר שינדלר. לא כל הגויים נבלות, וגם מתוך הרמץ והאפר שהותירו הנאצים אחריהם, ומיליוני הנספים על ידם - תמיד היו מי שהעניקו פת לחם לגוועים, או שהחביאו בביתם את היהודים שנגזר עליהם להיכחד במחנות המות - כמו שראינו במחזה האופראי "צחוק של עכברוש" של נאוה סמל בתיאטרון הקאמרי.
במקום תוכניות ריאליטי
גם אם ייראה לכם המחזה (שחובה על כל אחד לצפות בו), מדי אלטרואיסטי, ושאין כאלה אנשים צדיקים ביקום - אז טעיתם. לפני 70 שנה הוצא להורג פרנץ ייגרשטטר, והמחזה צמוד לאירועים של פרק זה בחייו. אין כמו מידת הצלחתו בעולם כולו כדי להדגיש זאת. המחזה מוכיח שסובול אינו רק מחזאי יהודי במלוא מובן המילה, שאינו מתנכר לעבר, אלא גם ובמיוחד מחזאי בינלאומי, שמחזותיו מדברים ללב כל בן אנוש.
יפה היו עושים מנהלי בתי ספר תיכוניים, לו היו מזמינים הצגה זו לעלות בפני תלמידי הכתות י"א-י"ב. ראוי שילמדו משהו מזה, וייחשפו לערכים השונים מתוכניות הריאליטי המפגרות שרובם נידונים לצפות בהן. אך לא בלעדי הכנה ראויה ושיחה מעמיקה עם התלמידים לפני הצפיה בהצגה.
שאפו לסטודיו יורם לוינשטיין, שמעז להעלות מחזה כה בעל משקל, הדורש מהשחקנים איכויות משחק בלתי רגילות, והבנת נושא כה רציני. לא מסוג הקומדיות הבולוורדיות המציפות אותנו לרוב בתיאטרונים הרפרטואריים. כך גם לבימאית, לתפאורנית דיתי אופק צרפתי, למוזיקה שעיצב יובל מסנר, לעיצוב התנועה של עמית זמיר ולתאורה של יעקב סליב. ולקהל הרחב - הזכות לצפות בהצגה בסטודיו שבשכונת התקווה, עד מוצ"ש ב-31.8. 2013.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
