קוד השלום

כמעט כל הערבים, ובמיוחד הערבים הפלשתינים, חשים באופן אישי ובעומק ליבם, את ההלם והעלבון על היעלמות חלומם למדינה פלשתינית, ועל תבוסותיהם ליהודים במאבק על ארץ ישראל. ככל שהם תולים את האשם בעצמם או במנהיגיהם או בבריטים ובאמריקנים, או בשאר אומות העולם הבוחשים בענייני ארץ ישראל, אין הם יכולים שלא להרגיש שישראל נבנתה על הריסות החברה שלהם. כל זאת ועוד, כמפורט בקצרה במאמרי זה, ניתן ללמוד מפיהם, ומספר חובה ושמו: 'המנדאטורים', מאת הדרה לזר.

הערבים הפלשתינים הנחשבים "מתונים", כגון הנשאשיבים והדג'אנים, גם הם רואים את עצמם כמי שהיו אדונים בארץ ישראל, שליטים בארצם שלהם. הם אינם שוכחים את ארץ ישראל כארצם. פלשתין היא בלב שלהם וירושלים היא בלב שלהם. והם כולם חולמים על שיבה. הכמיהה שלהם לארץ שממנה ובה גלו. רצון השיבה אינו מבחין בין עיר הנצח ירושלים לבין עיר הנמל יפו ושאר ערי ישראל. הערבים רואים את היהודים כפיקחים, עד שזכו למדינה משלהם. הערבים השפויים, מודים שלא הייתה ליהודים ברירה. הם היו חייבים להיות כאלה. בעיניהם, היהודים היו כנועים כמו מישהו הזוחל בחשכה כדי לתפוס לעצמו משהו לאט ובחשאי. הערבים מרגישים כיצד ממצב של יסוד בלתי ידוע ובלתי מוכר, היהודים כבשו להם מקום בארץ. והם נעשו חזקים יותר. היהודים מגשימים ומבצעים בשיטתיות תוכנית גדולה. והם מצליחים. היהודים מצליחים כי הם מאוחדים יותר מהערבים. היהודים חכמים יותר, ולוחמים טוב יותר.

המנהיגים הציוניים האשכנזים לא יודעים לחיות עם הערבים. הם לא יודעים לרכוש את לב הערבים. הם לא יודעים לכבד את הערבים. הכבוד הזה פירושו, להבין ולהכיר ולנהוג עימם בהתאם למנטליות הסוחרים הערבית, בהתאם לנימוסים שלהם, בהתאם לצורה שבה צריך לדבר אתם. האשכנזים הינם מאוד לא נעימים לספרדים בני הארץ ובאותה מידה לא נעימים לערבים. הם חושבים שהם יודעים הרבה יותר מאלה וגם אלה. האשכנזים חושבים שהמזרח זה שום דבר. המזרח זה המזרחיים. והם האשכנזים, אירופאים שעליונותם מוכחת ומובנת מאליה. בשל כך, הערבים אינם אוהבים את הישראלים האשכנזים וגם לא את האירופאים או האמריקנים. חוסר אהבה זה נעשה לעוינות, כשהישראלים ובני בריתם נוהגים במתירנות ובחוסר כבוד בחיי המשפחה ובחייהם הלאומיים. ובעיקר, כשהם מפרים הבטחות.

הדבר הראשון שהערבים מדברים עליו, זה הזלזול של האשכנזים כלפי הערבים. והיו אשכנזים יוצאי דופן בני הארץ, כמו יהושע פלמון, שלמדו את המנטליות הערבית מתוך כבוד. והלימוד החשוב ביותר: כשאתה בא אל ערבי, המצב הכי נוח שבו אתה יכול להיות מקובל עליהם ומכובד, זה אם אתה שכן טוב. אתה לא מהמשפחה אלא אתה זר. ברגע שאתה רוצה להיות אחד מהם, זה כבר מטיל עליך במידה מסוימת חובות שאתה לא מוכן ולא רוצה לעמוד בהם. זה מטיל עליהם חובות ועליך חובות. ולכן, אין לחשוב במונחים של אינטגראציה. ברגע שזה אינטגראציה הערבי חייב לך יותר מידיי ואתה חייב לו יותר מדיי, ומערכת היחסים אינה ברורה.

אצל הערבים יש כל מיני קודקסים של התנהגות, והכי נוח וסובלני ביניהם הוא קודקס ההתנהגות בין שכנים. זה מחייב אותם יותר ממה שתדבר על הומניות או על דת או על יושר. אם תבוא לערבי ותספר לו על זכותך המלאה לארץ ישראל ושהם פה רק אורחים, אז אין שיח. לא מוכרחים להגיד את ההיפך, אבל לא מוכרחים להגיד את זה. צריך להכיר את הערבים, אבל לנהוג כמו יהודי. אתה מבטיח איזה דבר אז אתה צריך לקיים. ובמידה שאתה עושה כן, ושומר סודיות מוחלטת, בדברים שהשתיקה יפה להם, יש סיכוי לשכנות טובה. הערבים מאוד יודעים להעריך מי שיודע לשמור על הבטחתו ולא לשקר. הם רגישים מאוד ויש להם טביעת עין טובה מאוד. וכמובן, אמון זה דבר אחד, ויחד עם זה העיניים צריכות להיות פקוחות. ארור הבוטח באדם.