שמחתי להגדרת הספר כ"עזר משמעותי לתלמדי מדע המדינה" כמו גם על הסקירה המקיפה והמדויקת של הספר.
אשר לשאלות ותמיהות שהעלה הפובליציסט יוסי ברנע:
לשאלה כיצד מסביר המודל שהוצג את אי הצלחת גח"ל לעומת הצלחת הליכוד - הספר חוזר שוב ושוב על הקביעה שהליכוד התבסס על גח"ל. שתי המפלגות - הליברלית ותנועת החרות הן המרכיבות הגדולות והבסיסיות של הליכוד. הסכם ומצע גח"ל שרדו גם לאחר הקמת הליכוד בשנת 1973 וניצחונו בבחירות שנת 1977. בעמ' 184 מוסבר ש "תרגום ההתפתחויות שחלו בגח"ל מתאים למדד ההשהיה...הצלחה או כשלון של מהלך כזה חייבים להמדד לאורך זמן. לשם כך שאלתי מתחום הנדסת המערכות והנדסת חשמל את המונח DELAY- השהייה ויישמתי אותו לתחום מיזוג מפלגות. מדובר בתהליך הפועל בהדרגה ונמשך לאורך זמן עד שהפוטנציאל שלו מגיע למיקסום. במקרה של איחוד גח"ל מומש הפוטנציאל 12 שנה לאחר הסכם גח"ל בשנת 1977 כשהליכוד זכה בבחירות והרכיב ממשלה בראשות בגין".
לאורך הספר מוסבר שהקמת גח"ל סללה את הדרך להקמת הליכוד. ראשי הליברלים היו היוזמים להקמת הליכוד (ע' 16). מבחינה אידיאולוגית אימץ הליכוד חלק גדול מהאידיאולוגיה הציונית כללית (ע' 322-321 ). הספר מסביר שבשנת 1977 נוצר תחום מיזוג כדאי כלומר האלקטורט המצוי במרכז המפה הפוליטית, הפנים את העובדה שגח"ל והליכוד הפכו למפלגת מרכז והתדמית הקיצונית והאנטי ממסדית של תנועת החרות חלפה מהעולם (ע' 325).
בקשר לטענה שקיים קושי מתודולוגי בכך שנבחרה המתודולוגיה של חקר מקרה יחיד בונה השערה, אני מסביר בספר שאין מתודולוגיה זו עומדת בסתירה לאפשרות של מחקר השוואתי. הטענה בספר היא שאפשר ואפילו נכון ליצור מודל מיזוגי מפלגות על סמך חקר מקרה יחיד, בין היתר בשל הייחודיות של המערכת הפוליטית הישראלית. טיעון זה מתבסס על מחקריהם של פרופ' שלמה אבינרי החוקרים ליפהרט, אקשטיין ופלייברג (ע' 325). הספר מציע לבחון במחקרים עתידיים את המודל גם ע"י מחקר השוואתי בין מיזוגים שארעו במדינות ומערכות פוליטיות אחרות. הספר רומז על מיזוגים כאלה וקובע שאיחודי מפלגות עשויים לגרום לשינוי משמעותי במערכות הפוליטיות. מרשימה חלקית של איחודי מפלגות שארעו בעולם המערבי כמו קנדה, בריטניה, גרמניה וישראל ובמדינות כמו דרום קוריאה ויפן מחוץ לעולם המערבי אנו יכולים לקבוע שתופעה זו ראויה שתיבדק בדרך השוואתית (עמ' 25).
נושא המחקר הכמותי לעומת המחקר האיכותי אינו קשור ליצירת ההשערה על בסיס חקר מחקרה בודד. בספר נטען שחקר המפלגות שם בשנים האחרונות דגש על מחקר כמותי והזניח את המחקר האיכותי. כתוצאה מכך נכשלו החוקרים בניבוי ארועים מרכזיים שארעו בפוליטיקה הפנימית של מדינות רבות. הדוגמאות המובאות הינן: המהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977 ועליית
טוני בלייר ומפלגת ה'ניו לייבר' לשלטון בבריטניה בשנת 1997 (ע' 326), השינויים במערכת הפוליטית הדרום קוריאנית כתוצאה ממיזוג מפלגות בלתי צפוי בשנת 1990 (ע' 26). מהפכים בפוליטיקה בקנדה כתוצאה מאיחודים בין מפלגות ממערב וממזרח המדינה החל משנת 2000 (ע' 31).
לגבי התפיסה הליברלית של הציונים הכלליים והמפלגה הליברלית הספר עוסק בהרחבה בסוגיה זו. ב-ע' 77 נכתב "נראה שהקביעה שלציונות הכללית בטרם מדינה לא הייתה זיקה למונח ליברלית מחמירה עם הציונים הכלליים. יתכן שברור מעמיק יוכיח שכמה מעמדותיה של הציונות הכללית בעבר נבעו מאידיאולוגיה ליברלית...עמדות שיכולות לשמש כל מפלגה ליברלית שלאחר מלחמת העולם השניה. נכון שהציונים הכלליים לא הדגישו את עיקרון היחיד וחרותו ולא עסקו בנושאי דת ומדינה אבל צריך לזכור שמדובר בתקופת טרום המדינה".
על ההשקפה הליברלית של הציונים הכלליים לאחר הקמת המדינה אפשר לקרוא בהרחבה בפרקים: אידיאולוגיה ציונית כללית (ע' 81-74) ואידיאולוגיה בשנות החמישים (ע' 88-85).
על העקרונות של המפלגה הליברלית המאוחדת ואימוץ השקפותיהם של פרופ' טלמון וד"ר גולדמן (ע' 138-128) על הקשיים לאימוץ האידיאולוגיה הליברלית בגח"ל (ע' 173-169). עמדות הליברלים בכנסת העשירית (ע' 291-296).
לגבי ההערה שקמו בישראל מפלגות בעלות השקפה ליברלית יש לציין שהמפלגות המוזכרות לא השאירו כל חותם על הפוליטיקה הישראלית ולא זכו לייצוג בכנסת לכן השפעתן על המערכת הפוליטית בניגוד למפלגה הליברלית הייתה שולית.
ניכר שכותב הביקורת העמיק בספר התעניין בטיעונים המרכזיים ונדרש אליהם ועל כך יבוא על הברכה.
