משום מה יש לי תחושה, שההכרזות התוקפניות של בשאר אסד ומשטרו – המזרח התיכון יבער, הלהבות לא יהיו ניתנות לשליטה ועוד כמה ביטויים נוסח ל"ג בעומר – דווקא מלמדות שהן לא יהפכו למעשים. "דבר בְּרַכּוּת ושא מקל גדול", המליץ כידוע תיאודור רוזוולט. וזו עצה חכמה מאוד: כאשר רואים את המקל הגדול שבידך, אתה לא צריך לאיים. ארה"ב לא צריכה לאיים שתפעל בסוריה, כי כולם יודעים שהיא יכולה לעשות זאת. ואם נהפוך את אותו היגיון, אזי מי שצריך לצעוק בקולי קולות שהוא ישבור לך את הראש – כנראה לא מסוגל אפילו לכופף לך את האצבע.

באמת שניסיתי להתאפק. אני לא רוצה להיראות כמי ש"מתעלק" ללא סיבה על ציפי לבני. אבל היו שני דברים שהיא אמרה השבוע בוועידת המשפט והמחייבים התייחסות. ולא, אני לא מתכוון לאופן בו התנערה מאחריותה לכדור השלג שיצרה עו"ד רוני אלוני-סדובניק בנושא השופטים במשפט האונס. רק במשפט אחד: לבני היא שהעבירה את הנושא לנציב אליעזר גולדברג, בצירוף אמירות קשות על השופטים. אבל כאמור, לא זה הנושא.

אני מתכוון להכרזות של לבני על כך שראוי להקים בית משפט בעיר ערבית (במענה לקריאתו של עו"ד אפי נוה להוציא מהנפתלין את התוכנית להקימו בטייבה) ועל כך שהגיע הזמן לחתום על התקנות שיאפשרו להרחיב את השימוש במכשיר הגישור. סליחה, גברתי, את פרשנית או שרה? הרי הסמכות בידייך. את לא צריכה לדבר; את יכולה לעשות. אבל לבני מוכיחה שוב ושוב כמה צודק הכינוי שהדבקתי לה: ציפטפוט.

יש מי שמילותיו הן בעלות משמעות כמו מעשים. זמן קצר לפני לבני, ניגש נשיא בית המשפט העליון למיקרופון בוועידת המשפט. ציפינו שדבריו של אשר גרוניס יהיו, כמו תמיד, רגועים ואפילו די משעממים. אבל גרוניס הקדיש כמעט את כל נאומו למתקפת מוחצת, וכנראה חסרת תקדים, על אלוני-סדובניק (בלי להזכיר את שמה) בפרט ועל ההכפשות נגד שופטים בכלל. גרוניס כדרכו עשה זאת בנימוס ובטון שקט, אך הדממה שנפלה על האולם הוכיחה את האפקטיביות של דבריו. ואם גרוניס מדבר כך – כנראה שבאמת, כפי שפתח חלק זה של נאומו, "הגיעו מים עד נפש".

לא במקרה, ההתקפות החריפות ביותר על שופטים בחודשים האחרונים נגעו לדברים שאמרו או לא אמרו ולמעשים שעשו או לא עשו כלפי נשים. התקשורת מתמכרת בחדווה לסיפורים הללו, שרת המשפטים מגדילה את הלהבות, השופטים כמעט ואינם יכולים להגיב – והתוצאה היא פופוליזם הרסני. אולי דבריו של גרוניס יגרמו בפעם הבאה לכל הנוגעים בדבר לחשוב עוד רגע. ואם לא – מן הראוי שהנהלת בתי המשפט תעבור למעשים, בין במישור האתי ובין במישור המשפטי.

השבוע דיווחנו כאן על בית ספר הפועל מזה שלוש שנים בניגוד לחוק, ללא רישיון ותוך התעלמות מצווי סגירה שהוציא לו משרד החינוך. זהו רק מקרה אחד מבין רבים – לא יודע כמה, אלפים, רבבות – בהם צווים של רגולטורים ואפילו של בתי משפט נותרים אות מתה. הדבר בולט במיוחד בתחומי התכנון, הבנייה ורישוי העסקים. די לקרוא מדי פעם פסקי דין בנושאים אלו כדי להיווכח, שלית דין ולית דיין. או ליתר דיוק: יש דין, יש דיין, אבל אף אחד לא שם עליהם.

זהו מצב הרסני. אני לא מדבר רק על הנזק הנקודתי שנגרם לציבור ולנכסיו – למשל כאשר מישהו פועל בגן לאומי בלי רישיון, או כאשר מישהו בונה על קרקע של המדינה – ולא רק על סכנת החיים שעלולה להיגרם (אחד הנימוקים לאי מתן הרישיון לאותו בית ספר היה ליקויים בטיחותיים). אני מדבר גם ובעיקר על השתרשות התפיסה לפיה את החוק לא צריך לשמור ואת הצווים לא צריך לקיים ובקולו של בית המשפט לא צריך לשמוע.

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", מצווה התורה. ורש"י מסביר שאין המדובר בשוטרים המונעים פשיעה אלא באלו האוכפים את פסקי הדין. הם חייבים להיות צמודים לשופטים, אחרת אין טעם בשפיטה. את מה שידעו התורה וחכמי ישראל לפני 2,000 ו-3,000 שנה, דומה שעוד לא הפנימו במדינת ישראל. כאשר המילים לא מלוות במעשים, הן לא שוות אפילו את הדף הווירטואלי עליו הן נכתבות.

מי שמרפרף במדורי הספורט בשבועות האחרונים, יודע ודאי על מאבק האיתנים סביב ההתאחדות לכדורגל. מצד אחד ניצב היו"ר אבי לוזון, שאינו מוכן לזוז מתפקידו. מן הצד ניצבים שרת הספורט, לימור לבנת, ויו"ר הטוטו, צחי פישביין, האומרים שלוזון חייב ללכת הביתה. הסיבה העיקרית: ניגוד העניינים בו הוא נמצא, כאשר הוא מתנהג בצורה גלויה כאוהד מכבי פתח תקוה.

לטעמי יש סיבה עוד יותר טובה: לוזון הוא עבריין תנועה סדרתי, עם 79 הרשעות. זה כמובן אומר, שהוא ביצע עוד מאות עבירות ופשוט לא נתפס, או שנתפס והעדיף לשלם את הקנס. זה כמובן אומר, שלוזון שם פס על החוק בצורה שיטתית. זה כמובן אומר, שבכל רגע בו הוא יושב ליד ההגה – מדובר ברוצח בפוטנציה. וזה חייב לומר, שהוא פסול לכל תפקיד ציבורי.

בכל מקרה, לא כל כך משנה למה לוזון ילך – העיקר שיילך. הוא מתנהג בצורה כוחנית ורודנית, הכדורגל הייצוגי שלנו מתדרדר מדחי אל דחי, הגזענות והאלימות שולטות במגרשים – וזה עוד לפני שדיברנו על הצורה הבלתי-דמוקרטית בעליל שבה הוא נבחר (בידי מרכזים שכבר מזמן לא שולטים בקבוצות המשמעותיות). לבנת ופישביין עושים את מה שקודמיהם רק דיברו עליו. הם הפכו את המילים למעשים. אסור להם לסגת.

מכירים את הבדיחה על כפרי שהגיע לראשונה בחייו לגן חיות, עמד שעה ארוכה מול כלוב הקרנף ופסק: "אין חיה כזאת"? תכף תבינו מה גרם לי להיזכר בה.

כל חברה מתגאה בכך שהיא משרתת את לקוחותיה, ואפילו מספרת עד כמה ניתן לקבל את השירות בקלות ובנוחות. אך כאשר מגיעה העת להפוך את המילים הללו למעשים, המציאות לעיתים שונה לחלוטין. הנה ארבעה מקרים בהם נתקלתי השבוע.

מקרה ראשון: חברת קומסיין מעניקה את שירות החתימה האלקטרונית לשורה של גופים, ובהם למערכת בתי המשפט. הטוקן המשמש אותי לכניסה ל"נט המשפט" לא עבד. התקשרתי לקומסיין. עברו שלושה שבועות ושלוש פניות זועמות עד שחזרו אלי. מקור בחברה הסביר, שאין להם די כוח אדם ושבתא הקולי שלה יש 900 (!) קריאות שבכלל לא נפתחו.

מקרה שני: ישבתי בלובי של מלון חמשת הכוכבים דייוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב. אחרי עשר דקות התחלתי לחשוש שהפכתי לשקוף, כי המלצריות חלפו על פני ואפילו לא שאלו אם אני רוצה משהו.

מקרה שלישי: התקשרתי למוקד של חברת כ.א.ל. עברו חמש דקות של קבלת מידע שבכלל לא ביקשתי, לפני שיכולתי סוף סוף להקיש על המעבר לנציג השירות. סיפרו לי, בלי שאוכל לברוח מזה, כמה חויבתי ומה החיובים העתידיים ומה מסגרת האשראי וכמה נשאר ממנה. ואגב: התפריט מפנה לשירות שניתן בלחיצה על 9, אחר כך על 4, אחר כך על 1, 2, 3 ואחר כך על 6. מעניין באיזו חשבוניה משתמשים שם.

המקרה הרביעי הוא שהזכיר לי את הבדיחה. בוועידת המשפט השבוע היה דוכן של לאומי קארד. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול את הנציג, מה צריכה לעשות אשתי שאינה מצליחה להשיג בטלפון את שירות הלקוחות של החברה. תשובתו הייתה, ואני מצטט: "אין כזה דבר".