בכמה הזדמנויות שמעתי את עמיתי לעיתון יוסי ביילין חוזר על הטענה, שלפיה האינתיפאדה השנייה פרצה בשל "ביקורו הפרובוקטיבי של
אריאל שרון (אז יו"ר האופוזיציה) בהר הבית". הטיעון אופייני לשמאל העמוק, שמאשים בעיקר את ישראל בכישלון הסכמי אוסלו, ובכלל זה מאשים את
אהוד ברק בכישלון המו"מ בקמפ דיוויד, כישלון שהוביל לפרוץ מלחמת הטרור בספטמבר 2000 ואילך.
אבל אנחנו יודעים שערפאת התכונן למלחמה הזאת שנים קודם. כמו לפני מלחמת יום כיפור, גם במקרה אוסלו הובילו אדריכליו את התהליך תוך התעלמות מהסימנים הגלויים. שר הביטחון משה (בוגי) יעלון מספר בספרו שעם כניסתו לתפקיד ראש אמ"ן ב-1995 הוא בדק את הרטוריקה הפנים-פלשתינית של ערפאת. האם הוא מחנך את הדור הבא להשלמה או למלחמה?
מה שיעלון מצא אז תָקֵף עד היום. בניגוד לאסד שהכין אז את הקצונה ואת הציבור הסורי להסכם אפשרי, ערפאת המשיך לדבר בערבית ברטוריקה ג'יהאדית (באנגלית דיבר על "שלום של אמיצים", מושג רב-משמעי). מערכת החינוך הפלשתינית מכחישה עד היום כל קשר בין העם היהודי לארץ ישראל, ומתייחסת לכל המרחב מהים עד הירדן כפלשתין.
ערפאת קיים סימביוזה עם מתכנני פיגועי ההתאבדות. אנשי אוסלו נהגו לומר שערפאת לא שולט בטרור ובעצם אנשיו מרמים אותו. ב-24 בינואר 1996, בפגישה בין פרס לערפאת, הועלה שמו של בכיר המבוקשים דאז, מוחמד דף, בבקשה לעוצרו. ערפאת היתמם ושאל את
מוחמד דחלאן: "מוחמד שו?" (מוחמד מי?) מבחינת יעלון זה היה רגע משמעותי, משום שהם ידעו שערפאת מכיר את דֶף והשקר היה גלוי.
כמה חודשים לאחר מכן התכנסה המועצה הלאומית הפלשתינית (מל"פ) כדי לשנות את הסעיפים באמנה הפלשתינית השוללים את זכות קיומה של ישראל. בסיום הכינוס התברר לחוקרי המודיעין שערפאת "עשה תרגיל": בעוד שבגירסה האנגלית נכתב שהשינוי יבוצע מייד, הגירסה הערבית ניתנה לפירוש שהשינוי יבוצע בעתיד. לחברי המל"פ שהתנגדו לשינוי נאמר שהנוסח המחייב הוא הערבי. עוד סוכם שהשינוי יבוצע בידי ועדה משפטית שתתכנס בתוך שישה חודשים. למותר ציין שהוועדה לא התכנסה עד היום.
כל זה לא מנע מראש הממשלה דאז,
שמעון פרס, לצאת בהכרזה חגיגית לעיני התקשורת, שבה בירך את ערפאת על ההחלטה, שכאמור כלל לא אירעה. לא ערפאת רימה אותנו; אנחנו רימינו ומוסיפים לרמות את עצמנו.
מי פה המנגנון המסכל?
ב-8 במאי 2000 נפגשו אהוד ברק וערפאת ברמאללה לפגישה אישית שלאחריה העביר ערפאת מסר למרואן ברגותי: "תחמם". השטח החל להתחמם וב-15 במאי פתחו הפלשתינים באש על חיילי צה"ל. פת"ח, לא חמאס. למחרת התפאר ברגותי בעיתון שאנשיו ירו על חיילינו 6,000 כדורים. ערפאת נזף בו על ההתפארות הפומבית, משום שרצה לשוות לעימותים היזומים הללו אופי של התקוממות עממית.
כבר אז התברר שברגותי היה יד ימינו של ערפאת בהפעלת האלימות. אחד הלקחים של ההנהגה הפלשתינית מאירועי פתיחת מנהרות הכותל היה שהיא חייבת לשלוט טוב יותר באלימות המאורגנת. לכן עוד ב-1997 חימש ערפאת את אנשי הפת"ח-תנזים כסוכני משנה המייצגים את "הרחוב הפלשתיני".
מסוף מארס 2000, לאחר ביקור האפיפיור באזור, החלו הסימנים להסלמה. חמישה פיגועים בוצעו החל מאפריל בידי "המנגנון המסכל" של מוחמד דחלאן, האחרון שבהם ב-27 בספטמבר - כולם לפני עליית שרון להר הבית.
יעלון מדווח בספרו, "דרך ארוכה קצרה", שכבר בנובמבר 1999 החלו בצה"ל להיערך למלחמה בספטמבר 2000. במאי 2000 נאמר לכל המפקדים מרמת מג"ד ומעלה בסדיר ובמילואים להתכונן למלחמה. ביולי אמר יעלון דברים דומים לחוקרים אמריקנים. לימים נודע לו שדבריו על עימות קרוב צפוי ביוזמת ערפאת, נשמעו להם "הזויים".
ב-28 בספטמבר עלה שרון להר הבית. שום אירועים חריגים לא נצפו. רק למחרת הדליק ערפאת את האש. בניגוד לתיאור הספונטני בנרטיב הפלשתיני, המהומות לא פרצו ביום העלייה אלא למחרת. יעלון מוסר שהתקיימה פגישה בין ערפאת לברגותי שבה ניתן האות. אומנם לא נמצאה פקודת מבצע מסודרת, אבל לא היה בה צורך. היו הבנות, הייתה "רוח המפקד".
ברגותי הבין היטב למה ערפאת התכוון, ואנשיו חיכו על ההר. יום אחרי שביקורו של שרון הסתיים בשקט. "הייתה כאן הצתה מכוונת. ערפאת זיהה את ההזדמנות... והוא נתן לאנשיו להבין שהגיע הרגע הגדול".
גם ספרו של מַמדוּח נוֹפַל, יועצו של ערפאת, "האינתיפאדה - פיצוץ תהליך השלום", מדווח על המפגשים שערפאת קיים ערב ביקור שרון בהר הבית ובלילה שלאחר הביקור, שבהם העביר את הרוח והמסר לפתיחת המלחמה. פייסל חוסייני כינה זאת "סוס טרויאני":
הסכם אוסלו היה סוס טרויאני שבאמצעותו "נכנסנו לפלשתין", ובספטמבר 2000 "יצאנו מבטן הסוס".
עדותה של סוהא
בסוף דצמבר 2009, לאחר שראש השב"כ דאז
יובל דיסקין הצהיר שברגותי "מהתל בהרבה מאוד ישראלים", אמר ביילין עצמו על ברגותי: "הוא אחראי יותר מכל אחד אחר לאינתיפאדה השנייה... הוא בא אלי כשר המשפטים - ואמר: 'יוסי, אם תוך כמה חודשים' - זה היה לפני קמפ דיוויד - 'לא יהיה הסדר ישראלי-פלשתיני, ההנהגה הפלשתינית בראשות ערפאת לא תוכל לעמוד בזה, ונצטרך להיות אלה שיוצאים לרחוב כדי שחמאס לא ייצא לשם'... הוא הגה אותה (את האינתיפאדה השנייה)".
עכשיו אני לא מבין, אם הדברים תוכננו, היכן שרון השתלב? מכל מקום, לאור המידע שנאסף, ברור שברגותי שימש ידו הארוכה של ערפאת. ואז באה סוהא ערפאת, וביום השנה השביעי למות בעלה (12.11.2011), העידה בטלוויזיה הפלשתינית על שאירע: "ברמה האישית הוא חסר לי. גם לזאווה (בתם המשותפת)... היא יודעת שערפאת אמר לנו לצאת לפני הפלישה (הישראלית) לרמאללה. הוא אמר: 'אתן צריכות לצאת מפלשתין, כי אני רוצה לעשות אינתיפאדה, ואני לא מוכן להתגונן מאחורי אשתי וילדה'. כולם אמרו: 'סוהא עזבה אותו'. אני לא עזבתי אותו. הוא ציווה עלי כי החליט לעשות אינתיפאדה אחרי הסכמי אוסלו ואחרי כשלון קמפ דיוויד" (יולי 2000). אהה.
