למה? ככה

תופעת הצווים, שאינה חדשה, מתאפשרת משום שכתושב יצהר אלברט נתפס כאבק-אדם. הוא ושכניו הודרו מזמן ממעמד אזרחים נורמטיביים ושווי זכויות. באווירה השוררת כבר שנים במסדרונות השלטון אין צורך להוכיח בהליך משפטי מקובל את אשמתם של מתנחלים בכלל ומיצהר בפרט. השב"כ וצה"ל יכולים לנפק בקלות צווים כאלה כי איש לא מתקומם. הראיה שאלברט ועמיתיו נתונים כבר שבועות ארוכים תחת הסנקציות הללו ואין פוצה פה ומצפצף. אלמלא תקרית הטייזר עניינו לא היה עולה לכותרות. אבל לא הטייזר – אקדח ההלם החשמלי - הוא הסיפור, אלא הנסיבות שהביאו את שוטרי מג"ב לחטוף אדם מביתו כשהוא לא יודע את הסיבה.

באופן מפתיע מצטרף ארגון 'בצלם' לביקורת החריפה על ההליך הלא הוגן שמופעל נגד אלברט. שרית מיכאלי, הדוברת הוותיקה של 'בצלם', משתמשת באותן מילים של אלברט כדי לתאר העול שנעשה לו ולכל מי שמדינת ישראל מטילה עליו עונשים מנהליים בלי משפט.

"אי-אפשר לחשוד בנו שאיננו מעוניינים בענישת מתנחלים שפגעו בפלשתינים, אבל צווים מנהליים הם כלי פסול. הדרך להתמודד עם מפרי חוק היא ההליך הפלילי שמאפשר לאדם להתגונן ולא באמצעות צו מנהלי שמתבסס על חומר חסוי. יש כאן שרירות שלטונית שהציבור לא מספיק מודע לה. איננו פוסלים באופן גורף את השימוש בצווים מנהליים. לעתים באמת אין מנוס מכך, אבל שימוש בצווים מנהליים שבהם אדם אינו יודע במה הוא מואשם, כנגד מתנחלים או פלשתינים, פוגע בזכויות היסוד שלהם, והוא מותר רק לשם מניעת ביצועם של פשעים ולא ככלי ענישה".

מיכאלי, המוטרדת בעיקר מפגיעות של מתנחלים בפלשתינים, סבורה שיש קשר ישיר בין אי-פענוח אירועי תג מחיר ודומיהם לבין הצווים המנהליים. "יש כאן עצלות של המערכת, ואפשר לראות את זה מתיקי החקירה הרשלניים ומאיכות החקירות הירודה. במקום לפענח פשעים ולהעמיד את הנאשמים לדין, בוחרים בדרך הקלה ששוללת מאנשים את זכויותיהם הבסיסיות ומייצרת מראית עין של אכיפת חוק. הצווים מאפשרים למערכת להראות שהיא עושה את העבודה, בשעה שהיא אינה עושה אותה", דברי מיכאלי.

ערן שוורץ מ'חננו' מוסיף שהשימוש הנוכחי בצווים רחוק מייעודם המקורי כרחוק מזרח ממערב. "הצווים המנהליים נועדו לעצור מה שקרוי פצצות מתקתקות, סכנות מידיות וברורות. כאן אין ספק שזה לא המקרה. כיום משתמשים בהם כדי להרחיק צעירים ממאחזים או להקל על המערכת בעת פינוי. לא לכך הם נועדו וזו בעייתיות נוספת".

אלברט, כך לפחות לפי הבירורים שלי, לא חשוד בפגיעה בערבים. גם לא בחיילים. גם לא באדם אחר. המורחק המסוכן מיצהר הוא אדם מיושב בדעתו שכנראה הייתם שמחים לקבל כשכן. הוא בן 40, אב לשישה. בנו הבכור קיבל לא מזמן צו גיוס לצה"ל. הוא עצמו משרת במילואים במשך שנים. בחלקן אפילו עבר את מכסת ימי ההתנדבות המותרת. על הגבעה בביתו שליד יצהר הוא מארח מדי ערב חיילים לקפה ועוגה. אולי לא תואם את הסטיגמה, אבל זה האיש.

מה הוא כן עשה? אלברט לא רוצה שממשלת ארה"ב תבנה ברֵכת מים לפלשתינים בגבעה שמעל ביתו. כדי לעצור את מה שבעיניו מהווה מפגע דיבר עם שכנים וחברים על הסכנה שבדבר. "אני מביע דעות", הוא אומר. בצה"ל לא אהבו את דעותיו. על-פי תושבים ביישוב, מפקד החטיבה אמר לו: "אתה לא יכול לחלוק על אלוף הפיקוד".

הבעת הדעות של אלברט כוללת פרסום מאמרים ב'קול היהודי', הבלוג החדשותי של תושבי גב ההר. באתר זה פירט את עמדתו על שחרור המחבלים שהממשלה אישרה. "מדינת ישראל", כותב אלברט, "המציאה סוג חדש של יחס לאנשים הכלואים אצלה על רצח והרג שביצעו. המחבלים הערבים, על-פי תפישתה העדכנית של המדינה, עוברים עם השנים תהליך של שינוי תדמית. היחס הראשוני אליהם הוא כאל 'חיות אדם', 'מפלצות' ועוד כהנה וכהנה ביטויים שאפשר ללקט מתוך פסקי הדין בעניינם. אך איפה שהוא במהלך הדרך הם יהפכו להיות לגיטימיים, שלא לומר פטריוטים ו'לוחמי חופש'. חלק מהתהליך הזה קשור בשימוש הקבוע במכבסת המילים 'אסירים ביטחוניים' – מין שם קוד שבא לבטא את היחס המורכב אליהם. הם לא רוצחים שפלים, הם 'ביטחוניים'. מין משהו מעורפל כזה, שנותן תחושה של רצינות, קשר ושייכות למנגנוני הביטחון.

"רוצח אמור לשבת בכלא. חייל אויב אמור להשתחרר כשהמציאות המדינית מאפשרת זאת. מי שמגדיר מחבל רוצח כחייל אויב, מכשיר את הרצח שנעשה בעבר. זכותו ואף חובתו של חייל אויב להרוג בקרב את חיילינו. יתרה על כך, ההגדרה הזו מכינה ומכשירה את הרצח הבא (סליחה, את פעולת הלחימה הבאה). ואחר כך עוד כועסים כשהרשות הפלשתינית קוראת על שמם של המחבלים כיכרות", כותב אלברט. לא קל לעיכול אבל לשם כך קיים חופש הביטוי, לא?

אבל דעתו, איך נאמר, כנראה חריפה מכדי שאוזן הרשויות יכולה לסבול ואולי זו בכלל הסיבה שמענישים אותו. על-פי עדותו, אלברט לא עשה דבר מעבר להבעת דעותיו. "אני אדם בן 40. עברתי את הגיל של לעשות שטויות", הוא אומר. אולי מאבקו צודק ואולי לא. אולי הוא דובר אמת ואולי משקר. מה שבטוח, אם פעולותיו לעצירת בניית ברכת המים היו לא חוקיות, תתכבד מערכת אכיפת החוק ותעמידו לדין. אם חטאו היחיד, כטענתו, הוא פרסום מאמרים, הרי שגם מדובר בסתימת פיות, ואם כך - המערכת האמונה של שמירת החוק היא זו שמפרה אותו.

לנוגעים בדבר ברור שהצו המנהלי הוא כלי בעייתי מבחינה מוסרית ומשפטית. בצווים של אלברט ושל אחרים נאסרה השהייה ביהודה ושומרון, למעט יישוב אחד. במקרה של אלברט היישוב הוא שערי תקווה, שבו מתגוררים הורי אשתו. יש פה אומנם התחשבות של המערכת אך לא זה העניין. אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת על מפקד צבאי לגרש אדם מהשטח הכבוש. סילוק טוטלי מיו"ש עשוי להביא לפסילת הצו בבג"ץ ממניעים חוקתיים. אז המערכת מבצעת תרגיל עוקף. מסלקת את האדם ממחוזות חייו ומשאירה איזה פסיק כדי שיהיה לה זיז משפטי להיתלות בו.

הניסיון המצטבר מלמד שהשימוש בצווים מנהליים אכן משקף את חולשת המערכת. אין לה חומר ראייתי נגד הפעילים, אז היא מפעילה נגדם כלים א-שיפוטיים. עוד לא קרה שבתום מעצר מנהלי או תקופת הרחקה הועמד הפעיל לדין ונמצא אשם. אם היו ראיות אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהחשודים המסוכנים היו עומדים לדין. אבל אין.

בסוף מדובר על קבוצה די קטנה של אנשים, ביצהר ובסביבתה בדרך כלל, שמפיצים השקפות נון-קונפורמיסטיות. הם בעד ארץ ישראל ונגד הערבים, פועלים נגד נישואי צעירות יהודיות לערבים ולא מוכנים לוותר על-אף שעל, פשוטו כמשמעו. הם נודניקים בלתי נסבלים, כלומר אידיאליסטים נעדרי מורא, להט אמונתם אינסופי, ממש כמו זה של הציונים הראשונים. עקשנותם כנראה לא נוחה לשלטונות הנוכחיים. אבל מה לעשות, במדינה חופשית לא מרחיקים אדם מביתו בגלל אמונות או תכונות אופי.

עד כמה קלוש הבסיס הראייתי או המוסרי של המדינה למד אלברט על בשרו לפני שבע שנים. "גם אז קיבלתי צו הרחקה מהבית בלי נימוק ובלי סיבה. כמו היום סירבתי להכיר בו. נעצרתי בידי השוטרים והובאתי לפני שופט והוא התחנן שאחתום על הצו. 'מה אכפת לך, תחתום ותלך', הוא אמר לי. לא הסכמתי. שלחו אותי לכלא. במשך חודשיים, שבוע אחרי שבוע, היו מביאים אותי לפני השופט. הוא מפציר בי לחתום ואני מסרב. אחרי חודשיים הם נשברו וקראו לי לשיחה עם איש השב"כ. התניתי אותה בהשתתפות אדם שלישי שיוכל להעיד על תוכן הפגישה במקרה הצורך. הם הסכימו.

"לפגישה הגיע ראש האגף הלא-ערבי, שבינתיים נאלץ לפרוש. חשבתי שינסה להציג ראיות או הוכחות למשהו, אבל לא. הוא בכלל לא דיבר איתי על עובדות אלא טען שאני מסוכן לחיילי צה"ל. אתה מבין? אני, חייל מילואים פעיל, מסוכן לחיילי צה"ל. הוא שמע. הפגישה הסתיימה. עברו כמה ימים והצו בוטל".

נכון לעכשיו בוטל רק הטייזר. אם לא רק המפכ"ל אלא גם ראש השב"כ יקבל שכל הוא יבטל את הצו הדרקוני נגד אלברט ושכניו. מקומו לא יכירנו במדינת ישראל.