בימים אלה, כשנאלמה קמעה תרועת הפסטיבלים של חגיגות התשעים ל
שמעון פרס, מהוגיו של
הסכם אוסלו ואדריכליו, וכשהישראלים והפלשתינים חוזרים ויושבים על מדוכת הסכם-השלום-ששוב-לא-יבוא-לעולם, עומדים מקצת מהיושבים בציון לציין עשרים שנה לאותו "הסכם סקנדינבי" מהולל. אותו "הסכם היסטורי", שקרוב לוודאי גם השנה, כמו בשנים עברו, יזכה לפחות הרמות כוסית משהורמו לכבודו עם חתימתו בספטמבר 1993, אך עדיין לא יזכה לתפילת האשכבה הממלכתית הכה מתבקשת, ואפילו לא לדקת דומייה הראויה לו יותר מכל.
ואכן, מדוע לערוך רקוויאם להסכם שרוחו וחיוניותו עדיין מקננות בקרבו של האזרח מספר אחת? הסכם שבעטיו ובגינו זכה לרוב הדר וכתרים עולמיים עד שדומה היה יותר מכל למיסטר יוניברס, לפחות ביום הולדתו האחרון. "הוא עושה ככל יכולתו למנוע את הטרור, מי שמפריע לו אלה הם החמאס והג'יהאד האיסלאמי", חזרו פרס, יוסי ביילין ושותפיהם למיזם אוסלו ולימדו זכות על הראיס הפלשתיני הראשון גם בימים היותר מדממים של אמצע שנות ה-90' של המאה הקודמת. לא נאומי שהידים, לא דברים על בני קורייש ויהודים, לא הברחות מבוקשים, לא דלתות מסתובבות, לא קריצות עין למְפַגעים ולא מימון משפחות מתאבדים - בכל אלה לא היה די כדי לסטות כמלוא הנימה מאותה אמונה עיוורת ומאותן הבחנות אלמותיות בין "מתונים" ל"קיצונים". לפרטנרים הישראלים די היה אז במס שפתיים מאולץ בדמות גינויי הפיגועים של חתן פרס נובל לשלום הפלשתיני כדי שייוותרו עם מלוא תאוות השלום בחלומותיהם.
תיאטרון אבסורד מקומי
כך, גם מאוחר יותר, כשתוצאות אוסלו ניכרו באדמה חרוכה, טרור רבתי, שכול, מוות ושהידים של ערפאת בתחילת שנות האלפיים באינתיפאדה השנייה - לא חדלו פרס וביילין ללמד עליו זכות, כשכל ק"ן הטעמים היו כשרים לטובת טיהור השרץ. זו הייתה תיאודיציה (צידוק מעשי האל) פוליטית למהדרין, למעט העדרו של אלוהים.
אלא שפרס וביילין הם רק שניים מדור שלם של מייסדי אוסלו ושוחריו האדוקים, שעדיין אינו מזוהה ככת שלבדד תחלום ובמציאות לא תתחשב, בעיקר משום שמיטב קובעי הטעם והריח במקומותינו - מהתקשורת, מחוגי התרבות למיניהם ומהאקדמיה - עדיין משוכנעים בכל ליבם כי "השלום הוא הביטחון האולטימטיבי" כדברי אולמרט, יהיו טיבו ותוצאותיו המדממות אשר יהיו. לדבריו של הבכיר הפלשתיני באוזני קציני צה"ל ב-14 בספטמבר 1993, יום לאחר חתימת הסכם אוסלו, על "איך יכולתם להיות כל כך טיפשים ולחתום הסכם עם הנוכל והמושחת הזה (ערפאת)? הוא ידפוק אתכם כפי שדפק את כל מי שעשה עמו הסכם" - לא הייתה כל יכולת לחדור מבעד למסכי ההדחקה והתרוממות הרוח שהורמו כאן ברוב הדר ובעיוורון כה מפואר.
בתיאטרון האבסורד המקומי הזמנים אומנם קצת משתנים והדמויות מתחלפות, אך העיקרון נותר בעינו. אין זה כלל משנה אם קיים סיכוי גבוה למדי שהמודל העזתי של נפילת הרצועה לידי חמאס יועתק ליהודה ושומרון, אם וכאשר ייחתם הסכם; או שפת"ח של הראיס, שבמקרה הטוב והפחות סביר יתפוס הוא את השטח בעקבות הסכם, אחראי בשנים האחרונות לחלק ניכר מפעולות האיבה נגד ישראל; וּודאי לא העובדה שאבו-מאזן, שבדוחק מסוגל להשליט את מרותו על לא יותר מאשר המוקטעה; וגם לא ההכרה שבספרי הלימוד של "הפרטנר הפלשתיני המתון" אין זכר לישראל, בעוד שהדרישה הישראלית ו/או האמריקנית לתיקון המעוות אינה נחרצת דיה; וכמובן לא שבטלוויזיה הפלשתינית, שבשליטת הרשות, הכינרת היא ים פלשתיני, אשדוד, אילת וחיפה הם נמליה של המדינה הפלשתינית, וששטחה של מדינה זו הוא לא פחות מ-27 אלף קמ"ר (כלומר, פלשתין מהירדן ועד הים).
ואם בכל אלה אין כדי לגרוע כהוא זה ממוטיבציית ההסדר-בכל-מחיר, מדוע ש"זוטות" אחרות יעשו זאת. למשל, למה שיעשו זאת דבריו של אבו-מאזן עצמו, ולא מתקופת "דוקטורט-השואה" שלו, "שכשאוסלו יסתיים, תסתיים אף ההצדקה לשותפות בינינו חוץ מהתותח", וש"ישראל ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כשחתמה על הסכם אוסלו"? או למה שיעשו זאת דבריו של מתון פלשתיני אחר, ג'יבריל רג'וב הטוב, על כך ש"הפלשתינים ישיגו לבסוף כל גרגר אדמה בשטח שבין הנהר לים"?
כפי שכל זה לא שינה אז לפרס, לביילין ושות', כך הדברים אינם משנים כיום ל
ציפי לבני, משום שמי שתופס באורח אורתודוקסי את "פתרון שתי המדינות" ככורח קיומי שבלעדיו "המדינה היהודית גמורה", כדברי אותו אולמרט וברוח תפיסתה של שרת המשפטים דהיום, לא ייתן למציאות כלשהי להסיט אותו מאמונתו היוקדת.
