עם התקרב יום כיפור אנו רגילים לעשות חשבון נפש, רשימת הטוב והרע, להתכונן לחתימת השנה, מי לחיים ומי להמשיך לסבול, או להתלבט לחיות בשקר, להישאר מתוסכל ולחכות לניסים.
מי ישראלי בעיני – מי שבזמן מלחמה (כמו ביום כיפור 73), חזר לארץ מחו"ל מטיולים, עבודה, לימודים ואפילו ירח דבש. מה ישראלי בעיני - ההתלכדות סביב מטרה, כיבוד – ערך החברות, הנאמנות, ההקרבה למדינה
מה ומי שייך לנפולת הנמושות?
אלה שבורחים מהמדינה, כדי לא לשרת בצה"ל, אלה ששולחים את ילדיהם ללמוד בחו"ל לקראת סיום התיכון מסיבות שונות ומשונות, כדי כביכול להגן ולשמור עליהם. אלה שמשמיצים את ישראל ביושבם בציון ואלה שעושים זאת בחו"ל.
אקדמאים ויפי הנפש ורפי הגוף שמסיתים נגד המדינה, מצטרפים למש"טים ההזויים, כדי להפגין נגד ישראל, בטוענות שווא של עזרה הומניטרית, כאשר עיניהם רואות ואוזניהם שומעות את ההסתה, שנאת ישראל, המבעבעת מכל כנס ומכל הרצאה מלומדת.
אלה המשתתפים במש"טים, כמו "המרמרה" וטוענים שמדובר בשליחי שלום ולא במלאכי מוות, אלה שקוראים להחרמת ישראל, אבל נהנים ממשכורות עתק באוניברסיטאות שבישראל, שהכספים שלהם זורמים מהציבור שהם קוראים להחרים ובעקיפין להשמיד.
הצביעות שבהתנהגות אלה, הפוגעים במדינה, לא מפריעה להם ולא מדירה שינה מעיניהם, אלה עוכרי ישראל – לדורותיהם. מאז המתייוונים, דרך המתנצרים בתקופת האינקוויזיציה, דרך המשת"פים בתקופות השואה, תמיד היו יהודים שבגדו בעמם וניסו לתרץ זאת באידאולוגיה ובחשיבה יוצרת.
לכל אלה שתוהים עד מתי נחיה על החרב? - אכן שאלה טובה ובמקומה, במיוחד לימים הנוראים. ובכן רבותי – אל דאגה. עוד הרבה שנים לפנינו כשביד אחת נאחז בשלח וביד השניה במחרשה. הפרטנר שלנו הוא ד"ר אבו-מאזן ביום ובשיחות עם ציפי ומיסטר הייד, בלילה עם השיחות הפנימיות עם הפלשתינים. הפלשתינים לא מוכנים להסדר ביניים, דורשים בתוקף נסיגה לקווי 67 והורדת כל הישובים ביו"ש, חצי מירושלים וגבולות פתוחים למתנדבי חמאס, חיזבאללה ואפילו מבקרים חמושים מאירן, וזאת בלי לוותר על זכות השיבה.
ברור לכולם שבתנאים אלה, השלום נמצא בהישג יד, וזה רק עניין של זמן 25-20 שנה והנושא יגיע להסדר. ועד אז – כדאי שנתכונן, נתארגן, נתאמן ונתחמש.
כשקוראים את הסיפורים שמתפרסמים על מלחמת יום כיפור על הלוחמים, על האחים לדם והאחים לנשק, שנפלו, שנלחמו, שהקריבו מעצמם, בלי לחשוב, בלי לבקש תמורה, בלי לבקש הנצחה, רק לתרום למדינה וביטחונה, אתה מבין וחש בגאווה, להשתייך לקבוצה זו של אזרחי ישראל, שנתנו לנו וממשיכים לתת לנו את החיים ואת המדינה.
לסיכום:
- ממליץ על מאמרי שפורסם באתר זה תחת הכותרת: "40 שנה אחרי – אנשי הפלדה, שבגופם הגנו על המדינה".
- על הספרים: "לא נחדל", מאת אלוף (מ') אמנון רשף; על "עוז 77" של תא"ל (מ') אביגדור קהלני, "דדו 48 שנה + 20 יום" של חנוך ברטוב, "ראש גשר" – אורי דן, "מלחמת יום הדין" מעת חיים הרצוג, "הרועה", סיפור חייו של אריאל שרון, והרשימה לא סגורה.
- לרשימה הארוכה של גיבורי ישראל, להוסיף את סיפורו של משה לוי, גיבור ישראל על מעשי גבורתו בחזית הדרום, שגם אחרי שידו נקטעה, המשיך להילחם לצד חייליו ופינו את הציר לכוחות לכיוון התעלה. הבחור השתקם, התעשר, אבל ממשיך לתרום למדינה, להרצות לחיילים על גבורה והקרבה. זה בהחלט ישראלי – בעיני.
- הגיע הזמן, לשפץ את האמרה שיוחסה לטרומפלדור, ולהשמיע כך: "טוב לחיות בעד ארצנו".
