המעי הרגיז של האמת

הכביש שמאחורי הקליאו דוהר לכיוון ההפוך ממנה, ובאותה מהירות בדיוק, 110 קמ"ש (ועוד ח"י בשביל המזל). לכאורה, המכונית הייתה אמורה לעמוד במקומה, שהרי הכביש תחתיה נמשך לאחור באותה מהירות שבה היא מושכת קדימה. אך מלאך התכל'ס, שכנפיו קשוחות וכוונותיו רכות, נתן זאפטה לפרדוקס הנ"ל, ובזכות כך יכולתי להגיע הביתה. הפלשתינים שנתקלו בגופתו של הפרדוקס בצִדֵי כביש 443 לא מצאו עליה סימני מאבק.

מלאך התכל'ס מגיש לנו את המציאות נקייה ומפולטת מרוב הפרדוקסים - שהם למעשה חריקות לוגיות בין הממדים שאנו מכירים ובין הממדים שאיננו מכירים. נראה שמלאך זה עשה עבודה יסודית על הסדרה 'מאהבות', משום שאין בה שום חריקה מטרידה. בניגוד לסדרות מטרידות כמו 'תיקים באפלה' ו'טווין פיקס' ('מראה שחורה' מתגמדת לעומתן), הסדרה שלפנינו שייכת לקוטב השני של אביזרי תרבות: מוצר מהנה באצטלה של דרמת איכות. שמפניה בקנקן מי ברז.

איזו פנטזיה נשית! ארבע גיבורות יפות אוחזות בקריירה נאה, הולכות לישון מאופרות ומחוזרות כהוגן. התסריט בנוי סביב אהבהבים ומוביל אליהם בכל דרך. שנאמר: כל הדרכים מובילות ל-amor (היפוך Roma). במובן מסוים זוהי סדרת מתח, משום שהצופה דרוך: תוך כמה אלפי פיקסלים יתפתח עוד רומן אסור או מפתיע? בפרק שצפיתי בו, לא הספקתי לומר "הווארד פיליפס לאבקראפט הוא סופר אֵימה נשכח", וכבר הופיע עוד רומן סוחף. הרופאה הקשוחה נסחפת, בניגוד לתמרור עקרונותיה, אל מטופל צעיר; עורכת הדין הנשואה נסחפת, בניגוד לתמרור רצונה, אל קולגה מהמשרד; ומעצבת השמלות נסחפת, בניגוד לאקסיומה העצמית שלה כסטרייטית אדוקה, אל אישה.

'מאהבות' היא המקבילה הבריטית של הסדרה הניו-יורקית בכיכובה של שרה ג'סיקה פארקר, אלא שהאחות הלונדונית מנסה לעמעם את צליל הבעבוע של הפנטזיה באמצעות דיאלוגים ועלילה תוססים פחות ושנונים פחות - לטובת האמינוּת. וזה הפרדוקס: מי שנעטף בפרווה של אָמִיתִיוּת כמו 'מאהבות', נראה מתקתק וכוזב. ומי שמנסה להיראות כוזב, היתולי, מופרך ומופקע מהחיים כמו 'טווין פיקס', דווקא לוכד איזה צל מבעית של אמת.

והנה עוד פרדוקס: יצירה שמגישה לנו כל מה שנפשנו חושקת: אהבהבים, הצלחה ויופי, משאירה אותנו בלתי מסופקים. ואילו יצירה שמתעללת בנפשנו: מחרידה אותה בהפיכת הגיבור לג'וק, מכבידה עליה בנימי-נימים של תיאור ירושלים הצמאה והמחומסנת ('תמול שלשום'), או מפילה עליה עלילה מסובכת ומתעתעת ('היהודי האחרון') - דווקא יצירה כזו מזינה בנקטר הרוחני שאפשר לכנותו 'דכדוך מאוּשָר'.

זהו אותו דכדוך מאושר הדוהר הביתה במהירות 110 קמ"ש על כנפי החמישייה מס' 2 של דבוז'אק, ומהרהר: לבי ייסר אותי בשוטֵי התקווה, ואני אייסר אותו בעקרבי האושר. ומי שמאמין שקיים בעולם הבא אושר טהור, שלא שזורים בו חוטי הכסף של הצער, כנראה לא הקשיב לחמישייה זו.