אריק שרון עלה על מסלול, שאין דרך חזרה ממנו. האיש העיקש הזה התנער כליל מכל אשר עשה ופעל בעברו המפואר. אם היתה למישהו עוד אשליה, כי אולי הוא עוד יתפכח ויחזור בו מצעדיו כראש ממשלה, ברור, בוודאי בשבוע זה, כי הפור נפל. זאת - לא רק בגלל עובדת כינונה של ממשלת השמאל שבה מכהנים פנים חדשות של אנשי ליכוד, אלא גם למקרא ולמשמע התבטאויותיו לתקשורת בסוף השבוע, שבהן נתן גט-כריתות סופי למפעל ההתיישבות ולחבריו לדרך.
הצבעתם המפורסמת של "שרי המיצובישי" ב-1995, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שהיטתה את הכף בכנסת לטובת אישור הסכם אוסלו ב', מחווירה לעומת אותם ח"כים בליכוד ש"יעלו כיתה" ויכהנו לזמן-מה כשרים וכסגני שרים. הללו זכו מידי הבוס בפרס הנחשק - שררה ו"וולוו" - תמורת ויתורם בפועל על האידיאולוגיה שלה התחייבו ובשמה נבחרו. קוראים לזה: התקרנפות. מה הם לא עשו כדי לתרץ את צעדם התמוה, תמיכתם בהתקפלות ללא תמורה ועוד תחת אש האויב? כמה התפתלו והתכופפו ובלבד שיגשימו את חלומם הרטוב, לשבת ליד שולחן הממשלה?
אין לנו טענות לשרי העבודה החדשים-ישנים. הללו נכנסו לממשלה, שמבקשת להוציא אל הפועל את תוכניות השמאל עוד מימי רבין, ברק ומצנע. איציק, רמון וחבריהם באו לעמוד על המשמר, שהכל יתנהל מכאן ואילך על-פי תוכניתם - הינתקות מגוש קטיף וצפון השומרון, הורדת יישובים, גירוש יהודים בידי יהודים והמשך מהלך הנסיגה מיש"ע עד להשלמתו לשביעות רצונם הזמנית של אבו-מאזן וההנהגה החדשה-ישנה של הפלשתינים. עליהם - מה כי נלין?
בשבוע שעבר הצביעה ועידת הליכוד על כמה תיקונים בחוקתו. עצוב היה להסתובב בגני התערוכה. הפנים הן אותן פנים, ברובן פנים מוכרות משכבר הימים והמאבקים. פעילים ותיקים לצד פעילים חדשים. ויש מי שכבר ניצלו את המיפגש כדי לעשות נפשות למועמדותם למזכירות הליכוד. לא היה זיק בעיניים. לא היתה תחושה של התרוממות-רוח. עקרונות? - לא הפעם. זהו נושא שמוטב להעלימו, לטאטאו אל מתחת לשטיח. ראינו בגני התערוכה ליכוד, שמנהיגו כיבה אותו. ראינו ליכוד בירידה, אם לא לומר בנפילה.
חבל על הליכוד, אבל חבל עוד יותר על ההתיישבות ברחבי יש"ע. שום דובר מן השמאל, יהיה קיצוני ככל שיהיה, לא עשה לה אי-פעם דה-לגיטימציה כפי שנעשית לה בימים אלה בניצוחו של שרון. לעתים נדמה, שהמתנחלים נהפכו בפי דוברי הממשלה לאויבים מסוכנים יותר מאשר הטרוריסטים הפלשתינים. בחוגים נרחבים בציבוריות הישראלית גוברת האדישות לגורלם של המתנחלים, מחריפה ההסתה נגדם. מאמרי הפובליציסטים בסוף השבוע מחזקים את ראש הממשלה שרון בקשיות לבו נגד המתנחלים ובאותה נשימה מטילים בהם בוץ ורפש ("נמאסתם","להוריד את הכפפות"). אילו היו נאמרות מלים אלה בכיוון ההפוך - מיד היתה נפתחת חקירה על הסתה.
אבל מה כי נלין על המרקוסים והבטלהיימים, כאשר את הטון נותן שרון עצמו בעזרת עדת כתבי החצר שלו, אותם הוא מתדרך באופן אישי, שמיד אצים-רצים לפרסם את מוצא פיו המשתלח? מעניין מה היה עושה היועץ המשפטי אילו אחד מראשי מועצת יש"ע היה משמיע את המשפט: "שרון מסכן את קיום המדינה"? כלום לא היה פותח בחקירה נגדו, באווירה הז'דאנובית שנשתררה בישראל?
אבל מה לעשות ושרון הוא זה המכריז, כי ראשי המתנחלים "מסכנים את קיום המדינה". שרון, הוא ולא אחר, מעליל עליהם, כי הם "נכונים לסכן את עצם קיומה של המדינה, מנהלים מערכה הבנויה על שקר, על כזב, על צביעות וגילגול עיניים ועל הסתה בלתי פוסקת"... הכריז - ואיש משריו, איש מח"כי הליכוד, לא קם למחות ולו בשפה רפה. שיתוק לא-מובן אחז בהם.
ממי שפולט משפטים כאלה, המבטאים ללא ספק אובדן עשתונות, ממי שמבין בסתר לבו כי פרויקט ההינתקות לא הולך להיות "פיקניק", ממי שספקות כנראה מכרסמים בתוכו, אין מה לצפות אפילו לדבר האלמנטרי ביותר - רצון להידברות עם ציבור של אלפי ישראלים, יהודים, אחים, שהולכים לשלם את המחיר הכבד ביותר עקב התוכנית ההרסנית.
ממי שזהו סגנונו, שבשפה חריפה מכתים ציבור שלם - אין לצפות לגילויי חמלה, אנושיות, הבנה ומאמץ להקל במעט מן הלחץ הנפשי שבו הם שרויים. ממי שכרת ברית עם השמאל, אין לצפות כי ייעתר לקריאות העולות מכל פינות הבית, ללכת למשאל-עם או לבחירות על ההימור המסוכן שלקח על עצמו, שמתקדם אל חופי ישראל כמו צונאמי וסופו מי ישורנו.
אריק שרון, בקשיות לב ועורף, מעודד מגלי האהדה בשמאל ובתקשורת (אפילו הגדפנית סילבי קשת חדלה לשגר חיציה לכיוונו), מרוצה מהכנעת הליכוד לגחמתו, לא יעשה כדברים האלה מרצונו. אבל בקרוב מאוד הוא עשוי למצוא עצמו כפוי ללכת לבחירות מוקדמות. גם הוא יאולץ להבין, כי אין מנוס מהכרעה לאומית דמוקרטית מחייבת, אם חפצים למנוע קרע בל יאוחה בעם, חזיונות שכולנו חוששים מהם ושאויבינו רק מייחלים להם.
