רומן רומאי

לפני שבעים שנה בדיוק, ב-16 באוקטובר 1943, שמשה התפאורה הזו רקע לאחד האירועים המזוויעים שעברו על יהודי רומא. באותו בוקר, בעיצומו של חג הסוכות, נכנס למתחם כוח של 365 חיילי אס-אס בפיקודו של קצין הנאצי תיאודור דנקר, שנשלח על-ידי אדולף אייכמן לרוקן את הגטו מתושביו. דנקר הורה לכל תושבי הגטו לעלות על המשאיות שחנו על מרצפות האבן; האזור נסגר והחיילים פשטו על הרחובות הצרים והחצרות במרדף אחרי יהודים שניסו להימלט דרך החלונות אל הגגות. יהודים מפוחדים שלא עמד להם כוחם לנוס, הסתתרו בעליות הגג של חנויותיהם. 1,259 איש, שלא שפר עליהם גורלם, נלכדו והובלו תחת איומי הרובים אל המשאיות. מתוכם 1,007 נשלחו כעבור יומיים לאושוויץ ושם נרצחו. בסוף המלחמה חזרו לרומא 13 גברים ואישה אחת.

הרחוב נקרא 'דרך 16 באוקטובר 1943' מועד גירוש היהודים מרומא. על השלט התלוי בכיכר נאמר "כאן החל המסע האכזרי של היהודים. אלה שרדו את ההרג ורבים אחרים מתפללים לאהבה ושלום באנושות ולמחילה ותקווה מהאל".

באותם ימים הכנסייה שתקה. מסמכים שפורסמו אחרי המלחמה גילו כי ראשיה לא יצאו מגדרם כדי להציל את היהודים. אחד מאנשי הכמורה הבכירים אומנם נפגש עם המושל הגרמני של רומא אך כמעט שלא העלה את הנושא. כמה מנזרים אומנם העניקו מקלט לכ-4,700 יהודים אולם האפיפיור פיוס ה-12 הסכים לכך בחשאי רק משחש כי השלטון הגרמני עומד להגיע לקיצו. יותר מאלפיים נפש מיהודי העיר נספו בשנות השואה.

שבעים שנה אחרי אותם ימים וכמעט 500 שנה אחרי שהוקם, לועג הגטו היהודי ברומא לכל מי שחשבו שאת היהודים ניתן להכחיד מהעולם. "אנחנו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בעולם", אומרת לנו מיכאלה פבונצ'לו, תושבת רומא, שלדבריה, תולדות משפחתה מגיעים עד לימי הקיסרות הרומית. "אנחנו הסמל של המאבק להמשיך, לשרוד, להעביר את המסורת מדור לדור ולהראות לכל העולם כי העם היהודי חי ונושם ויוצר".

מיכאלה היא היוזמת והבעלים של חברת תיירות יהודית מקומית בשם 'ג'ואיש רומא' המספקת הדרכה וסיורים ברחבי העיר תוך דגש על האתרים היהודיים וההיסטוריה היהודית. אביה, כאמור, הוא יליד רומא ואמה הגיעה עם מהגרים יהודים מלוב שהתיישבו בעיר בשנות ה-60. "החלטתי שחוץ מהכנסיות, האפיפיורים, ישו, פאולוס ופטרוס יש ליהודים דברים רבים אחרים ללמוד ולראות בעיר הזו. המפגש עם יהודים הבאים מכל העולם לרומא גרם לי להיווכח בנס הגדול שאירע לקיום הקהילה היהודית בעיר כיום. חשוב לי מאוד לחלק את הסיפור הזה עם כל תייר המגיע לעיר". מיכאלה לוקחת אותם, כמובן, לבית הכנסת המרשים ולמוזיאון היהודי, לפורום הרומאי ולשער טיטוס וגם למה שהיא מכנה "סיור יהודי בוותיקן" הכולל ביקור בארכיון של היהודים הרומאים הראשונים שבו סרקופגים וכתובות מלפני מאות שנים. לאחרונה היא שכנעה בעלת פרדס בפאתי העיר שבשטחו נמצאו קטקומבות (מערכות קבורה) יהודיות להרשות לה להביא לשם מבקרים ותיירים.

"אני בוגרת החוג להיסטוריה של האמנות", מספרת מיכאלה, "ואני אוהבת את עירי ומכירה אותה היטב". סיפורה של יהדות רומא מרגש אותה עוד היום. "הקהילה הזו קיימת מאז שנת 160 לפה"ס, כאשר יהודה המכבי פתח ברומא את 'שגרירות ישראל הראשונה' כשביקש סיוע מהרומאים נגד המלך היווני-סורי אנטיוכוס. אחרי חורבן הבית השני, טיטוס הביא לרומא אלפי עבדים מיהודה ששוחררו רק אחרי שאחיהם בני הקהילה המקומית שילמו כופר נפש גדול בעבורם. מאז עברו יהודי רומא את האינקוויזיציה של ימי הביניים, את הרדיפות והגטו ואת מחנות הריכוז - ויכולנו להם. מעולם לא זזנו מפה. היום חיים ברומא 16 אלף יהודים. היינו עדים לכל כך הרבה שינויים ועדיין המסורות והערכים שלנו נשארו חזקים, בעוד אנחנו מנסים לחיות חיים יהודיים בחברה המבוססת על הנצרות. הנה אנחנו חיים ומשגשגים כיום".

בגטו ברומא התחוללה מהפכה של ממש. מיכאלה זוקפת לזכותה חלק מההצלחה, בהתעקשות שלה להביא למקום השומם ונטול המבקרים, תיירים שהתעניינו בהיסטוריה היהודית. "כשהייתי בת 7 לא היה כאן כלום", היא מספרת. "זה היה מקום מאוד בלתי נעים להסתובב בו. היה מזנון אחד של מזון מהיר שהיה נפתח ונסגר כל חצי שנה. כאן גרו היהודים העניים ביותר, ממש כמו ה-Lower East Side בניו-יורק. האווירה הייתה דיכאונית. זר שנקלע למקום היה נתקל בעיניים חשדניות של זקנות לבושות שחורים היושבות בפתחי הבתים ועוקבות אחרי הבאים המשוטטים בין המאפייה הכשרה היחידה בפיאצה וחנות הסמרטוטים מיד שנייה הניצבת בפינה.

"גם כאשר החלה הפריחה, בתחילת הדרך, האזור היה נטול אישיות. מודרני, אך ללא אותנטיות. כמה אמנים החלו לרכוש בו דירות ופתחו בשיפוצן. הם היחידים שהבינו את הפוטנציאל הטמון בו. אחרי האמנים הגיעו הסוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, שאף הם רכשו דירות והחלו לשפץ את הבתים הישנים. אני עצמי הבאתי לכאן עיתונאים, מדריכי תיירים, אנשי אקדמיה שיתעדו את תולדות המקום וזה הביא לתנופה של התעניינות, אך עדיין האזור לא היה מפותח דיו לצרכים תיירותיים".

היחידים שהגיעו לגטו בשנות השמונים והתשעים היו קבוצות תיירים מישראל ומהעולם שחיפשו את המסורת היהודית הרומאית. רובם הופתעו לגלות שבכלל יש חיים יהודיים ברומא, שיש קהילה שאינה ספרדית או אשכנזית אלא יונקת את מקורותיה מנוסח היהדות שהייתה קיימת לפני אלפיים שנה, בתקופת בית שני, הרבה לפני שבכלל היו ספרדים או אשכנזים. "הם לא האמינו כשגילו שיש יהודים שלא עזבו את רומא אלפיים שנה והיו שם, בעצם, לפני ישו", אומרת מיכאלה.

המפגש שלהם עם המסורת הרומאית העתיקה גרם לאותם מבקרים להלם. "הראיתי להם את אורחות חיינו והמסורת שלנו. הם הופתעו לגלות שאנחנו עדיין מקיימים את מצוות קורבן הפסח, ושוחטים שה בכל ערב פסח כמנהג אבותינו. הרי האיסור על קורבן הפסח חל לאחר חורבן הבית אבל המסורת שלנו כאן מקדימה את חורבן הבית ביותר מ-200 שנה. באנו לכאן קודם. הנה למשל בית הכנסת החרב באוסטיה אנטיקה (עיירה ואתר ארכיאולוגי 20 ק"מ מרומא) פונה לכיוון הים ולא לכיוון ירושלים היות שהוא נבנה לפני חורבן הבית".

ההפתעה, תנופת הפיתוח והאוכל הטוב הביא ל'פיצוץ'. במשך השנים המקום החל למשוך עוד ועוד אנשים שגילו את הפוטנציאל. מסעדות נפתחו כפטריות אחר הגשם והאוכל הטוב משך קהל יהודי ושאינו יהודי כאחד. המקום הפך לטרנדי.

אבל הגאות הזו הביאה לכך שרבים מהיהודים שחיו והתפרנסו מהגטו נאלצו לעזוב. אחד מהם הוא סטימיו לימנטאני, המכונה 'טיטי' בפי חבריו תושבי הגטו, שניהל חנות בגדים משפחתית בת יותר ממאה שנה בשולי הפיאצה. החנות נוסדה אחרי שצו האפיפיור ב-1846 התיר ליהודים לעסוק אך ורק בבנקאות או במסחר בבגדים משומשים. העלייה החדה בשנים האחרונות במחירי הדיור אילצה אותו להרהר ברצינות על עזיבת המקום. בעוד שביתר אזורי העיר מחירי השכירות הוכפלו, הרי שבגטו הם שולשו ורובעו. מחירו של מטר מרובע בדירה בת שני חדרים בבית ישן ומט לפול ששופץ הגיע ליותר מ-1,500 אירו. "הגטו כאזור מגורים ליהודים לא קיים יותר", אומר לימנטאני. "המקום הפך לאתר תיירות, עם כמה יהודים זקנים היושבים על הספסלים בכיכר כניצבים בסרט. כאשר המחירים גאו - היהודים עזבו".

ב-1945 חיו במקום כ-6,000 יהודים. כיום מספרם אינו עולה על 800. דירות עלובות בפרוטות הפכו לשכיות חמדה יוקרתיות, ורומאים עשירים, רובם לא יהודים, נכנסו בעקבות הקסם הימי-ביניימי של הרחובות מרוצפי האבן והמיקום המרכזי האופנתי של האזור. פרט למסעדות החלו להיפתח חנויות יוקרה למוצרי יודאיקה, גלריות לאמנות ובוטיקים לאופנה.

רוב המבנים שופצו בידי הבעלים החדשים. העירייה ניקתה את הפיאצה המרכזית והפכה אותה למעין מדרחוב, קבעה ספסלים ושתלה צמחייה. לימנטאני נבוך למראה הפריחה הזו. "אם בעלי החנויות היהודים אינם מקיימים את עסקיהם בגטו יותר - הקהילה למעשה חדלה להתקיים. הפכו את הגטו ללא יותר ממוזיאון", הוא אומר.

מיכאלה מתנגדת לניתוח של 'טיטי'. "זה מקום נחמד מאוד. גם היהודים שכבר לא גרים בו באים מדי יום להסתובב בגטו. דבר עם הזקנות, עם ניצולי השואה בני השמונים, הם באים בבוקר, יושבים על הספסלים וחלק מביאים אתם כסאות מתקפלים מהבית. כך הם הופכים את הפיאצה לסלון שלהם". אנג'לו סרמונטה המנהל מעין מתנ"ס בגטו אומר כי אף שאינם גרים שם יותר, היהודים רואים בגטו את שכונת אבותיהם. "הזקנות שנהגו לשבת מדי יום בכיכר על כסאות שהורידו מבתיהן, מוצאות היום קרוב משפחה שיסיע אותם ואת הכסאות שלהם ממרחק של קילומטרים רבים, והן מתיישבות כאן עם חברותיהן משכבר הימים, מסרבות להיפרד", הוא מספר.

"בשנים הראשונות לפריחה באו האיטלקים לאכול מאכלים חדשים בלתי מוכרים כמו שווארמה או פלאפל", מחייכת מיכאלה. "לאט-לאט החל הביקוש למטבח הרומאי היהודי המסורתי. שווארמה אאוט - ארטישוק מטוגן אין. לא כולם יודעים להכין אותו כראוי. באים לכאן יהודים ושאינם יהודים ומנסים לדובב את הזקנות ולשכנען לתת להם את המתכון אבל הזקנות מסרבות בתוקף לנדב את המידע".

ליהודים חשבון ארוך עם הרומאים. מלחמת רומי ביהודה החלישה את מעמדם של יהודי רומא והם בוודאי לא שמחו לראות כמעט 100 אלף מאחיהם השבויים מובלים בתהלוכה משפילה בחוצות העיר בשנת 71 לספירה. אך לשיא השפל הגיעו חיי היהודים בתקופת עליית הנצרות. מצבם ורווחתם נקבעו בעיקר על-פי אופי האפיפיור ששלט באותם הימים. היו אפיפיורים נאורים, דוגמת ניקולס השלישי שקבע בשנת 1201 כי "האהבה הנוצרית לא תיהפך לעלבונות וגידופים כלפי היהודים", והיו אפיפיורים שהכבידו ידם וגזרותיהם. ב-1257 אילצו את היהודים לראשונה לעטות אות קלון וב-1360 הגזירה שוכללה והיהודים הוכרחו ללבוש מעילים אדומים כסימן היכר ליהדותם.

תור הזהב של הרנסנס לא פסח על היהודים, לתקופה קצרה. באותם ימים נפתחו בתי דפוס ובחצרות הוותיקן שימשו יהודים רבים בתפקידי רופאים או יועצים פיננסיים. אך לא תמיד הם שמרו על נאמנות לבני עמם. עם גירוש ספרד ב-1492 והגעתם של אלפי מגורשים לרומא, החלו היהודים המקומיים לחשוש לפרנסתם ופנו לאפיפיור אלכסנדר השישי בבקשה שלא יתיר למגורשים להתיישב בתחומי העיר. הם אף צירפו סכום כסף לא מבוטל לפנייתם. אך הדבר פעל כבומרנג. אלכסנדר לא נענה לבקשה והטיל על יהודי רומא קנס כספי גבוה.

לאחר שב-1553 הורה האפיפיור לשרוף את התלמוד במסגרת הקונטרה רפורמציה בעולם הנוצרי, הגיעה הגזירה הקשה מכל: גזירת הגטו. ב-1555, 39 שנה אחרי הקמת הגטו הראשון בוונציה, הורה פאולוס הרביעי על הקמת גטו יהודי ברומא. לשם כך נבחר המקום הגרוע ביותר בעיר, לחופי נהר הטיבר, בדרומו של שדה מרס, אזור שהיה נתון להצפות מרובות בימי החורף עת הנהר עלה על גדותיו. האזור היה ידוע כמקום בוצי, מוכה קדחת. שטחו של הגטו הגיע ל-23 אלף מטרים רבועים, ובסוף המאה ה-17 כבר חיו בו כעשרת אלפים תושבים בצפיפות גבוהה. על-פי העקרונות הנוצריים, אסור היה להרוג את היהודים אלא להחזיקם בתנאים משפילים כדי שישמשו עדות חיה למה שקורה לאלה שאינם מקבלים עליהם את הנצרות. היהודים הורשו לצאת מהמתחם דרך שעריו עם עלות השחר כשהם נושאים סימן היכר, לרוב בצבע צהוב, והיה עליהם לשוב אליו עד רדת החשיכה. הם הוכרחו להתפלל בבית כנסת מתוך החמישה שהיו בגטו, ולאחר התפילה בשבת אכפו עליהם הנוצרים את הנוכחות בכנסיית סן-אנג'לו אין פסקריה שם נישאו דרשות של כמרים נגד יהודים. ואם לא די בכך, הם גם נאלצו לשלם דמי כניסה כדי לשמוע את הדרשות. מעל שער הכניסה לכנסייה מופיעה עד היום הכתובת ובה פסוק מישעיהו ס"ה: פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לא טוֹב, אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם. הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד". נקל לשער מדוע בחרו הנוצרים דווקא פסוק זה.

אחד הטקסים היותר משפילים שחוותה הקהילה היהודית נערך ביום הכתרתו של אפיפיור חדש. באותו יום היה רב הקהילה נוטל את ספר התורה היפה ביותר של בית הכנסת, צועד ברגל אל הוותיקן ומגישו כשי לאפיפיור החדש. בשערי הוותיקן היה מקבל את פני הרב אחד החשמנים ומובילו לאפיפיור. הלה היה נוטל את ספר התורה ובועט ברב. בדרכו החוצה היה הרב עובר דרך ההמון שיידה בו ביצים ועגבניות. היו גם שנים שבני נוער עולצים גלגלו את הרב בחבית לאורך הדרך חזרה לגטו. תבליט המצוי במוזיאון היהודי ברומא מנציח את הטקס הנורא שנמשך עד לאיחוד איטליה ב-1860.

ומה עלה בגורלם של ספרי התורה היפים? לעתים הם הוחזרו לקהילה בליווי הערות של האפיפיור בדבר אי נכונות הדברים הכתובים בהם, אך רוב ספרי התורה וגם אוסף אדיר של שכיות חמדה וכתבי יד של הקהילה היהודית שהועברו לוותיקן עדיין מצויים בין מרתפיו, ושלטונות הוותיקן אינם מתירים לאיש לראותם.

במאה ה-16 הנהיגה הכנסייה את מוסד הצנזורה שבמסגרתו הובאו לוותיקן ספרים וכתבי יד רבים שניתנו לצבא הצנזורים יודעי העברית כדי "לתקנם" או למחוק את דברי הכפירה בנצרות שהם מצאו בהם. חלק מהספרים הועלו על המוקד, אך רבים אחרים עדיין שם. "אם יציגו את הספרים עכשיו בפומבי, יתחילו לשאול כיצד הם הגיעו לידיהם וזה יעמיד את הכנסייה במצב מאוד בלתי נוח", אומר אחד מראשי הקהילה ברומא. על-פי פרסומים רשמיים הוותיקן מחזיק בכ-800 כתבי יד, בהם שני ספרי תורה מהמאה ה-5.

הנושא נתון במחלוקת רבת שנים בין הצדדים ומפעם לפעם משוחררים לעין הציבור פריטים מהאוסף האדיר הזה. לפני כמה שנים הוצגו במוזיאון ישראל בירושלים מסמכים וכתבי יד נדירים שכלל לא היה ידוע שהם מצויים בידי הכנסייה הקתולית. בין היתר היו שם ציורים של נשים ששימשו בתפקידים נכבדים בבתי הכנסת ברומא.

במרתפי הוותיקן הסתתר בשעתו הרב הראשי השנוי במחלוקת של יהודי רומא, ישראל צולר. צולר נבחר בידי השלטון הפשיסטי בשנת 1938 ודאג להציל את עצמו ובני ביתו מאימת הנאצים. אחרי שחרור איטליה ביקש לחזור לכס הרבנות אך הקהילה התנגדה. בתגובה התנצר והודיע כי עשה זאת כהוקרה לחסדה הגדול של הכנסייה שהצילה אותו מהשמדה. האפיפיור שינה את שמו של צולר לאיגנציו מריה והוא מונה לספרן ראשי בוותיקן. השמועה אומרת כי הספיק להעביר לוותיקן ספרים רבים בעלי ערך רב מספריית הקהילה היהודית.

המיתוס בדבר כלי המקדש שנבזזו מירושלים בעת החורבן ואשר שוכנים במרתפי קריית הוותיקן, מעורר את דמיונם של רבים. אחד משרי הדתות לשעבר שביקר בוותיקן ב-1996 אף הרהיב עוז וביקש ממארחיו לראות את כלי המקדש. הבקשה התקבלה בתדהמה וכמעט גרמה לתקרית דיפלומטית. גם הנשיא לשעבר קצב ביקר ב-2003 באיטליה ואף הוא קרא להשיבם לישראל. אלא שלדברי מומחים רבים בקשות אלו לוקות בבורות קשה שכן רומא של טיטוס הייתה פגאנית. הנצרות החלה רק 150 שנה מאוחר יותר, כאשר הקיסר קונסטנטינוס קיבל עליו את הדת הנוצרית. עם נפילת האימפריה נכבשה רומא על-ידי השבטים הברברים שבאו מהצפון, ואלה עקרו, חיסלו והתיכו כל מה שנקרה בדרכם. סביר להניח שלו היו כלי המקדש מצויים ברומא, לא היו ניצלים מידיהם.

אבל יש גם כאלו, בהם הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, הטוענים אחרת. לדברי בורשטיין מצויות בידו כמה עדויות על כך שחלק מהכלים אכן נמצאים בוותיקן. בעבר כבר אמר כי הגיע אליו חוקר איטלקי וסיפר לו על מסורת ולפיה המנורה נמצאת במעמקי נהר הטיבר והוא מבקש אישור כדי לחפור שם ולמצוא אותה. לשם כך הוא ביקש את התערבות ממשלת ישראל. בורשטיין פנה לנשיא המדינה שמעון פרס וביקש את האישור. פרס שאל אותו אם הוא מאמין שהמנורה שם, ובורשטיין השיב שלא, אבל אמר שעצם העניין ייצור התעניינות לכל נושא המקדש. פרס פנה, הרישיון ניתן אבל דבר לא יצא מזה.

לדברי הרב בורשטיין המנורה החקוקה על שער טיטוס נראית בעייתית. בתחתית רגלה, הוא מסביר, חקוקים שקצים ורמשים שלא ייתכן כי היו במנורת המקדש. בזמנו העריך הרב יצחק אייזיק הרצוג שבמהלך הדרך מירושלים לרומא נשברה אחת משלוש רגלי המנורה והרומאים יצרו תבנית אחרת למען תהלוכת הניצחון. המומחה לנצרות פרופ' דוד פלוסר העריך כי הוותיקן יתכחש לקיומה של המנורה ברשותו שכן אז יחויב להעבירה לישראל על-פי תביעה שהוגשה לבית הדין הבינלאומי בהאג. גם פנייתו של הרב בורשטיין לאפיפיור יוחנן פאולוס השני נענתה בהכחשה רבתי.

שאלת הימצאותם או אי הימצאותם של כלי המקדש אינה מטרידה את מאות אלפי המבקרים בגטו המחודש של רומא. בין הסמטאות מצאתי את דויד וולדן, בחור קנדי הנשוי לבת הקהילה היהודית ברומא ואב לשלוש בנות קטנות. וולדן מפעיל אף הוא מזה כמה שנים חברת תיירות יהודית הנקראת 'רומא ליהודים' (Rome for Jews). בכלל, חברות התיירות היהודיות חוו בשנים האחרונות עדנה יוצאת מהכלל. דייויד משוטט בחברת קבוצת תיירים קטנה שבאו לגלות את מכמני הגטו וההיסטוריה היהודית המפוארת בין בנייניו. בפיאצה, הנקראת על שם חמשת בתי הכנסת, הוא מספר על חמש הקהילות השונות שהיו בגטו לאחר גירוש ספרד. לקהילה הקטאלאנית היה כבר בית כנסת משלה (Scoula Catalane), אך היות שחל איסור לבנות בתי כנסת חדשים הוסיפו למבנה הקיים עוד ארבעה: איל טמפיו הסיציליאני של יהודי סיציליה, שכן דרום איטליה הייתה שייכת לממלכת פרדיננד ואיזבלה, בית הכנסת הקסטליאני ובית הכנסת החדש.

דיויד לוקח את מטייליו אל ויה דה לה רג'ינלה, מרום שבו ניתן למצוא בית ישן - שריד מקורי מימי הגטו במאה ה-16. המבנה בן שש הקומות מעיד על עליבות המקום באותם ימי החושך. עוד כמה צעדים והקבוצה מגיעה לאחת המזרקות היפות בעיר. פונטנה דה לה טרטוגה (מזרקת הצבים) בכיכר מטאיי. מזרקת ברונזה השונה מאחיותיה העשויות שיש ופזורות ברחבי העיר. משפחת מטאיי הייתה מהמשפחות העשירות בעיר ובבעלותה היו כמה מהמבנים בצפון הגטו. את המזרקה יצר האמן ג'יאן לורנצו ברניני, החתום על כמה ממזרקות הרנסנס המפורסמות בעולם, ובהן אלו הניצבות בכיכרות נבונה, ברבריני ובכיכר בזיליקת סן פטרוס, בוותיקן שהוא נמנה עם מעצביה. היום ארמונה של משפחת מטאיי משמש כספרייה ומכון מחקר לתרבות אמריקנית. בדרך החוצה מהכיכר עוד ניתן להבחין באנדרטה לזכרו של ראש ממשלת איטליה המנוח אלדו מורו, שנחטף ונרצח בידי הבריגדות האדומות ב-1978, וגופתו הושלכה ברחוב הסמוך.

משם ממשיכה הקבוצה אל הרחוב הראשי, פורטיקו ד'אוטביה, שאליו הגיע הרנסנס הקולינרי. רחוב המטבח הרומאי מתחיל במזנון מעולה בשם המוזר "יש שני". שמיר ושאול, הבעלים, שניים מצעירי הקהילה, מסבירים שהמקום נקרא כך היות שלהוריהם כבר יש מסעדה בשם "יש" באזור טרסטברה, אזור שפעם היה מלא ביצות ושטפונות וגרו בו יהודים, והיום גם הוא הפך לטרנדי ומלא בבתי קפה, מסעדות איטלקיות קטנות וחנויות אופנה. אחרי 'יש' מגיע 'יש שני', לא? מסביר שמיר את ההיגיון. אבל השם לא חשוב, העיקר שאת הג'בטה הריחנית הוא ממלא במגוון ירקות מוקפצים, צ'יקוריה וחצילים, עם פרוסות בקר על האש, כמיטב המטבח המסורתי שאת רזיו למד מרוזלה, אמו העומדת בצד ונהנית. את "יש" הם נאלצים לסגור בשל עלות מחירי הדיור, אבל נראה ש"יש שני" ימשיך במסורת המשפחתית.

בפינה נמצאת המאפייה המציעה מאפים על-פי מתכונים בני 200 שנה ובהם עוגת הפירות היבשים שבלי לטעום ממנה הביקור ברומא הופך חסר טעם. רוצה פיצה? הזמן אותה במשקל אצל כריסטינה, או היכנס למסעדת 'יטבתה', לבית הקפה 'טוטו' או למסעדת 'בגטו' החלבית. כשנושאים את העיניים אל העבר השני של הרחוב מגלים את אחותה הבכירה, הבשרית. מדובר כבר בשרשרת מסעדות? אני שואל את אבי ואילן שפתחו את 'בגטו' אחרי שבמשך שנים הציעו חומוס, פלאפל וקבב במסעדה הקטנה 'אוריינטל פוד' באזור פיאצה בולוניה, ריכוז בני הקהילה הלובית בעיר. "כל יהודי שבא לכאן חייב לעבור בגטו", אומר אילן. "התיירים באים לכאן כל השנה והמסעדה תמיד מלאה".

הרנסנס של הגטו מושך אליו את התקשורת המקומית והזרה כאחד. כמעט מדי יום מגיע צוות טלוויזיה מרשת זו או אחרת, מראיין את הזקנים והתיירים ומתיישב לאכול באחת המסעדות או המזנונים. הניו-יורק טיימס פרסם לפני כחודשיים סדרת מאמרים מאת דייויד לסקין, המספר את סיפור העבר וההווה של הגטו.

"במידה מסויימת אנחנו עדיין חיים במנטליות של הגטו הישן", אומרת מיכאלה. כשאני מבקש שתסביר לי מה כוונתה, היא מפרטת: "אנחנו כמו עיירה קטנה, כפר קטן על הרכילות המתפשטת בו, על הסולידריות שבין תושביו. האנשים שומרים על אותו אורח חיים כבר מאות שנים. אני גדלתי בתוך זה. כשרציתי ללמוד באוניברסיטה הוריי חשבו שהשתגעתי. הם רצו שאתחתן. עשיתי זאת רק בגיל 35, בניגוד מוחלט למה שמקובל בקהילה. נחשבתי חריגה, כמעט גויה. גם היום הקהילה מנסה להילחם ולא להיכנע למודרנה, אבל אתה יכול להבחין בשינוי. הם ראו שאני מביאה להם כבוד ושינו את התייחסותם. היום רבים יותר מוכנים להצטלם, להתראיין ולפתוח את המקום לזרים. כבוד רב הוא לי להימנות עם הקהילה הזו".

איך אמר ללסקין אלסנדרו די קסטרו, מנהל המוזיאון היהודי של רומא שמסרב לקרוא למתחם "הגטו" ומקפיד לכנותו "הגטו לשעבר": "תשעת חודשי הכיבוש הנאצי הם רגע קטן בהיסטוריה שלנו אבל זהו רגע חי. הזיכרונות מימי היטלר והפאשיזם עדיין חיים בקרבנו. הפצע מאז עדיין לא הגליד".