רבים מאוד מתושבי ישראל סברו שנים רבות שמערכת המשפט הינה מעל לכל ביקורת. ירח דבש חייכני ואוהב שרר בין מערכת המשפט לבין אזרחי מדינת ישראל. המבוגרים שבינינו רחשו אימון וכבוד בלתי מוגבלים כלפי ציבור השופטים בכלל, ושופטי ביהמ"ש העליון בפרט. עליונות מערכת עשיית הצדק על כל יתר המערכות, הייתה איתנה, ובלתי ניתנת לערעור. לשיא הגיעו יחסים אלה כאשר אישר בג"צ בשנות ה-70 את חוקיות התנחלות בית אל. אז, כאשר השמיע רה"מ מנחם בגין את אמרתו המפורסמת: "יש שופטים בירושלים", מחאו לו כפיים תושבי ישראל כולם. בגין הרבה להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה דאז,
אהרן ברק, וצירפוֹ כ יועץ משפטי, למשלחת הישראלית במשא-ומתן בקמפ דייוויד.
לבגין הייתה יראת כבוד מיוחדת כלפי מערכת המשפט בישראל, הוא החשיב מאוד את "עליונות המשפט" הן במישור החוקתי והן במישור החברתי. כבר בעת קום המדינה אמר בנאום בשידור רדיו כי: "במדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה", ועוד אמר "חייב העם, אם הוא בוחר בחרות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר משהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו. את זאת אפשר להשיג רק בדרך של "עליונות המשפט"... כלומר מתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות". אמירתו זו של בגין נתנה ביטוי לתחושתו של כל העם כי בהתדיינויות של הממשלה ושל גורמים פוליטיים אחרים יקבלו המתדיינים יחס של שוויון בפני החוק ובפני ביהמ"ש.
בג"ץ הפך מזוהה עם השמאל
אלא שלא עוד. מאז שנות ה - 70 הלך ביהמ"ש ושינה את דפוסי פסיקותיו. השינוי הלך והעמיק. עד שהפך במרוצת השנים לאיום הגדול ביותר על יכולת המשילות של הממשל. בשנים האחרונות הולכת וגוברת אי הנחת בציבור וכיום אפשר לחוש ברוחות הצוננות הללו כלפי המערכת, שהפכו ל(כמעט) נחלת הכלל.
פסקי דין שקשה ללמד עליהם סנגוריה הפכו למציאות יומיומית. יותר ויותר נתפס בג"ץ כמזוהה עם השמאל. עבודות שונות נעשו בנושא זה באחת מהם (נחום מאוטנר), נסקרו 250 עתירות שהוגשו על-ידי חכ"ים. בין השנים 1979 - 2005 את המספר הגדול ביותר הגישו חכ"ים מהשמאל וביניהם מוחמד בראכה,
אופיר פינס, רן כהן,
יוסי שריד ו
זהבה גלאון.שריד אף התפאר במאמר שפרסם ב
הארץ באוגוסט 2004 כי "הכל השלכנו על בג"ץ".
האקטיביזם השיפוטי. שאימץ אהרן ברק בתקופת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון. הפך מהר מאד למרכיב בגנטיקה של מערכת המשפט שלנו, והיה לגורם יסודי בהתפוררות האמון במערכת. כמובן שפסקי דין זרים ומוזרים עשו את שלהם. הם הוסיפו כוח לתהליך הצנטריפוגלי שהרחיק עוד ועוד את המערכת מהציבור ומצרכיו. למצב זה רלוונטית מאד אמירתו של פרופסור שלמה אבינרי "אין בעולם ביהמ"ש עליון שנטל לעצמו סמכויות כמו אצלנו. פלישת שופטים למרחב הפוליטי איננה אקטיביזם אלא אימפריאליזם" .
מטמון פוליטי בפסיקות בג"ץ בשנים האחרונות גבר הכוח הצנטריפוגלי הזה עוד יותר. הוא הולך ומרחיק את המערכת המשפטית מהציבור. עמותות בשם עצמן מהצד השמאלי של המפה הפוליטית "גילו" את המטמון הפוליטי האצור בפסיקותיה ובהשפעתן הפוליטית הגדולה מאד. הן החלו להגיש, בקצב הולך וגובר, עתירות לבג"ץ כמעט בכל עניין פוליטי וציבורי, הנוגד לדעת מגישיהן אינטרס זה או אחר. ברובם המכריע של המקרים היו אלה עמותות בעלות גוון פוליטי שמאלני ואף שמאלני קיצוני. חלקן הגדול אף נתמך, כספית, על-ידי גורמים מממנים עלומים ולא עלומים מחו"ל, למרבה האי נוחות זכו עתירות אלה במרבית המקרים לתמיכת הבג"ץ.
דיווחים רבעוניים לגבי מימון זר מ-30 ארגונים לא-ממשלתיים מתחומים שונים, בסכום כולל של 34,355,578 שקלים לשנת 2012 מצויים באתר האינטרנט של רשם העמותות.
נכון ל-27 בינואר, 2013, 13 ארגונים לא-ממשלתיים פוליטיים דיווחו על תרומות מישות מדינית זרה בסכום כולל של 21,671,115 שקלים, לשנת 2012 , בכלל זה מצויים ארגונים המעורבים בפעילות פוליטית אנטי ישראלית במסגרת הסכסוך הערבי-ישראלי.
מספר ארגונים לא-ממשלתיים נוספים , נמנעו מלהגיש את הדוחות כראוי על-פי החוק. אין זה ברור אם הארגונים לא קיבלו תמיכה ברבעון הנוכחי, האם הם לא דיווחו מסיבות טכניות הקשורות למערכת הדיווח של רשם העמותות, או שמא הם מתעלמים מהתקנות של רשם העמותות ומהצורך המוגדר בחוק לפעול בשקיפות כלפי אזרחי ישראל.
אחת הדוגמאות המטרידות והמאפיינות תהליך זה הוא פס"ד המהווה למעשה קשירת ידי חיילים המצויים בטווח האבנים ו/או בקבוקי התבערה של נערים בשטחי יהודה ושומרון. התהליך המשפטי החל בשנת 2011 כאשר השופט
סלים ג'ובראן קבע כי אין די במבחן הסובייקטיבי, כלומר תחושת החיילים שהם בסכנה, בעת אירוע, אלא יש צורך לבחון גם האם מבחינה אובייקטיבית אכן הייתה סכנה כזו. בערכאות גבוהות יותר אישרו למעשה שופטי ביהמ"ש העליון גם הם כי אין להסתפק בקיומו של סיכון לפי תפיסתם הסובייקטיבית של החיילים השוהים במקום הפעולה אלא יש לבחון את רכיב הסכנה בחינה אובייקטיבית מרוככת על-פי הנסיבות הקונקרטיות של האירוע.
האם מוטל עתה על המערכת הביטחונית לבחון איך ועל-ידי מי תבוצע הערכה כזו? האם יש לצרף משפטן לכל קבוצת חיילים היוצאת ל"פעולת שיטור"? (המרכאות שלי).
טשטוש הבנת הפרדת הרשויות אלא שבכך לא מתמצית אותה "חריגה מסלולית", של ביהמ"ש העליון מציבור התושבים. פסיקות רבות מוכיחות על טשטוש ואי הבנה גם לגבי העיקרון של הפרדת הרשויות, שהוא יסוד מוסד בכל מדינה דמוקרטית. כך קרה בפסיקה האחרונה שלפיה נקבע כי על המדינה לשחרר שוהים בלתי חוקיים ממעצרם, וגם לגבי עצם החלטתו לדון בתביעת חברי כנסת לגבי שיעור היצוא של גז טבעי. נושא ממלכתי מובהק. נושא נוסף בו דן ביהמ"ש העליון נוגע לשלטון המוניציפאלי כאשר שופטי בג"ץ, על-רקע האישומים נגד
שמעון גפסו מנצרת עילית ויצחק רוכברגר מרמת השרון, דנו בזכותם של ראשי ערים אלה שהואשמו בשחיתות, להתמודד שוב בבחירות המקומיות הקרובות. ביהמ"ש העליון פסק כי עליהם לעזוב לאלתר את תפקידם ולא עמדה לרשותם חזקת החפות.
נשיא ביהמ"ש העליון השופט
אשר גרוניס נותר בבדידות מזהרת בפס"ד זה.
המסקנה המתבקשת מההתפתחות האמורה בשנים האחרונות, היא כי אך ורק הקמת בית משפט לחוקה יציל את ביהמ"ש העליון מעצמו, שאם לא כן תמשיך המערכת המשפטית לאבד את אמון הציבור וכך גם לאבד ממשקלה הסגולי עד שתהפוך ללווין חיוור הסב במסלולו אי שם ברקיע...
