במאמרו של
ארי שביט הארץ 3.10 תחת הכותרת "הקרב על ירושלים" הוא משמיע את הזעקה: "הדמוגרפיה אומרת את דברה, אם לא יחול שינוי דרמטי, ליהודים החילוניים לא תהיה תקווה בירושלים, ולירושלים לא תהיה תקווה יהודית-חילונית".
קביעה זו מלווה בהבאת נתונים מקדימים, לפיהם במקום הראשון ממוקמים התלמידים החרדים, ששיעורם בקרב תלמידי בתי הספר בבירה הוא היום 39%. אחריהם בהפרש של אחוז אחד התלמידים הערבים-38% ,ורק 23% מהתלמידים לומדים בחינוך ממלכתי וממלכתי דתי. מתוך ה-23% מתלמידי החינוך הממלכתי והממלכתי דתי רק מחציתם חילוניים.
מצער, שארי שביט התבטא בעברית מובסת של "קרב כמעט אבוד", כי הוא נבהל מהמציאות של 40% ילדים חרדים, וכמספר כמעט זהה של ילדים פלשתינים.
קשה לקבל את הקביעה של ארי שביט, שמספרים אלו מסכנים, כלשונו, את היות ירושלים "בירה זהותית, שאי-אפשר לוותר עליה". יש הרבה מההדרה של האחר בחרדה של עיתונאי בכיר בעיתון הארץ ממספר כה רב של תלמידים חרדים ותלמידים פלשתינים.
מר שביט, הילד החרדי והילד הפלשתיני זכאים להיוולד למציאות מאירת פנים ולא למציאות, שכלשונך, היא עוד נדבך המוביל "לעתיד עגום" או "לקרב כמעט אבוד", גם אם כ-40% מהילדים הם חרדים וכמספר כזה ילדים פלשתינים.
מצער, שעיתונאי ליבראלי לא השכיל להבין, שלהורים חרדים שמורה זכות לנווט ולבחור מסלול חינוכי עדיף לילדיהם. לילדים החרדים המהווים כארבע עשיריות מילדי ירושלים ראוי שיהיה ראש עיר שידאג להם למבני חינוך ראויים, ושלא יצטרכו להטליא פתרונות של דירות מושכרות או קרוואנים כדי להתגבר על המחסור בכיתות.
מצער, שעיתונאי ליבראלי התעלם לחלוטין מ-38% ילדים ערבים, שחיים בעיר שאוחדה לה יחדיו וחסרות להן רק למעלה מאלף כיתות לימוד.
חוק חינוך חובה חינם לילדי גן בגיל 3-4 לא יושם בירושלים המזרחית בטענה, שלרשות העירייה לא עומדים שטחים פנויים לבניית כיתות, כאשר על פני שטחים פתוחים רבים מפעילים פרויקטים לרווחת המתנחלים ולהכשרת שטחים לגן הארכיאולוגי.
השימוש בכותרת "קרב" והפיכת המילה "קרב" כמילה מנחה החוזרת ונשנית במאמרו של ארי שביט מעלה אותו על שרטון של גזענות והדרה של האחר, וזאת תוך כדי קריאה לכל ירושלמי ולא ירושלמי שהוא "חייב לתמוך בברקת".
