תילי תילים של הספדים עוד ייכתבו על האיש שהלך לעולמו ב-ג' בחשוון תשע"ד -
הרב עובדיה יוסף המנוח. הרבה דרשות עוד תינתנה על-ידי רבנים ובני תורה, ומנגד הרבה "מחקרים" עוד יערכו אלה שהצד הפוליטי שבאיש מצא בהם עניין.
אבל גם אוהביו וגם מתנגדיו יודו בדבר אחד: המכנה המשותף לאוהבים ולשוללים הייתה דרכו של האיש להחזיר את היהודי המזרחי אל בוראו, לאחר עשרות שנים של התמוטטות היהדות בקרב בני עדות המזרח, מיום עלייתם לארץ ישראל. האוהבים הניפו זאת כשלט של אהבה ותמרור של דרך, והמתנגדים ראו בכך רק דרך לצנינים להטות את בנייתו של ה"עם החדש" מהדרך שראשי החילונים התוו אותה, וז'בוטינסקי ביטא אותה אז טוב מכולם, לגבי עדות המזרח: "ללמדם תרבות מהי".
לא לשם כך התכנסנו לפני שנים הספיק העיתונאי המנוח אדם ברוך לכתוב כתבה ממצה על הרב עובדיה יוסף, ובה סיכם כי הרב עובדיה היה אישיות תורתית מתונה ומקלה ו...ציוני. אם כך, מדוע קמו לו לא מעט מתנגדים בעולם החילוני? הרי הם היו צריכים לברך על כך ששס מונהגת בידי רב מתון הסוחף את בני עדות המזרח למתינות, למרות ההתעמרות הדתית והעדתית שעברו בארץ מאז עלייתם.
אך כאן כל הדיון והוויכוח - את החלק הארי של ה"חילוניים הקשים" מעניינת התוצאה, והרב עובדיה הביא לתוצאות שעבור רבים וטובים אומנם היו תוצאות של שיקום בית, בניית משפחה לתפארת וגאוות עדה; אך בגלל שהדרך לכך הייתה רקומה בעשיית מצוות התורה, הרי שאותה תוצאה של דרך זו - בניית חברה תורתית מיהודים שבורים ורצוצים - הייתה עבורם "הרת אסון", כי לא לשם כך הועלו אותם יהודים לארץ...
במקומם של בעלי תשובה תנועת החזרה בתשובה לא קמה מהרב עובדיה ולא יצאה מבנייני ה"רבנות הממלכתית" שבה כיהן. אבל ברגע של אמת הוא היה הטיט והטיח שחיברו את לבני התשובה זו לזו, עד שהפכו אותן ל"יהדות החרדית הספרדית". רק כשיעלו למרומים - עד מאה ועשרים, ידעו אותם "מחזירים בתשובה" מי בדיוק יישפט לחסד ואת מי יתפסו במרמה של גאווה.
חוזרים בתשובה מגלים שוב את שוקת המים שאבותיהם וזקניהם שתו ממנה וניגשים אף הם לפתח הבאר הזו. אבל לא מעט מעלי התשובה כושלים ורופסים. יש שיטענו כי הללו חזרו "חזק מדי", אחרים יאשימו את החברה החרדית הוותיקה ביהירות לגבי אותם חוזרים בתשובה, ואילו ה"מחקר החילוני" יטען כי זה היה בסך-הכל סימפטום של "אופיום רוחני" ושל "בעיות פסיכולוגיות".
אבל הסיבה האמיתית - ברוב מקרי הכשל של בעלי התשובה - היא אחרת. לפני שנים רבות הוקרן הסרט "המועמד", סרט אמריקני שבו יח"צנים מריצים מועמד לא מתאים בעליל נגד עסקן מכהן ובעל ניסיון, ולבסוף מנצח אותו "שפן ניסיונות" יח"צני, ששומע לעצות משגריו מה לומר ומתי לומר זאת. אבל בסוף הסרט - משהוא נבחר לתפקיד הנכסף, הוא שואל את יח"צניו: "ומה עושים עכשיו?" זו גם שאלתם של כל בעלי התשובה המשתכנעים כי דרך ה' היא האמת, וכי ליהדות עומק רוחני גדול ומרהיב משל החילוניות ומשל ההבל הנוכרי.
אותם בעלי תשובה נופלים לפתע ל"ים" של מנהגים, אמונות, חצרות ולימוד תורה ענק כאוקיאנוס. לא פעם הם אינם יודעים מאיפה מתחילים ואיפה עוצרים להפסקה. התשובה היהודית היא אחת, והיא זו ששמרה את כל היהודים בכל הדורות: "ההלכה הפסוקה". רבי יהודה הנשיא היה הראשון שהפך את ה"תורה שבעל-פה" לממצאים כתובים וכך זה המשיך מדור לדור עד דורנו אנו, כשמרן ה"בית יוסף" הוא החותם על ה"שולחן ערוך" שיענה על השאלה "ומה עושים עכשיו?".
יצר למזרחים את הקיצוש"ע הרב עובדיה יוסף הוא האיש שיצק את הטיט ואת הטיח הזה ללבנים השבורות שנשברו עם עלייתם לארץ, ולימים באו שוב לפני חיבור על-ידי "תנועת התשובה". ללא ההלכה הפסוקה לבני עדות המזרח מי יודע כמה מהם היו עדיין מאמצים את התורה לא כדרך חיים ממש אלא כ"משהו רוחני" ותו לא. ייתכן שחלק מבעלי התשובה הללו היו נתפסים לחוגים חרדיים אשכנזיים - ליטאיים ו/או חסידיים, ואחרים לזרם ה"דתי לאומי" אך היו נותרים בלי בית.
הרב עובדיה הוא זה שהעניק לכל אלה בחזרה את עולם ההלכה וההתנהגות היומיומית הדתית - על-פי דרך בני עדות המזרח, לבני יהדות ספרד והמזרח. הוא מצא ספרי הלכה רבים שעדות המזרח נהגו כמותם, אך מנגד הספרים הללו היו רחוקים מההמון היהודי המזרחי והמסורתי, בעוד שאצל החרדים והדתיים האשכנזים הייתה ההלכה הפסוקה של אבותיהם בידיהם. הרב עובדיה ליקט את השברים הללו עד שלבני עדות המזרח גם היה בידם "קיצור שולחן ערוך" משלהם.
על זאת - כל מי שהתורה והיהדות חשובות לו, מעריך אותו - גם אם יש לו דרך השקפתית אחרת מאבותיו ומרבותיו, ועל זאת בדיוק מצרים נגדו אלה שה"חילוניות" היא "עגל הזהב" שאותו באו לקבע בעם ישראל ב"מדינה המודרנית" וה"מערבית" שהקימו. עבור האחרונים מתינותו של הרב עובדיה יוסף הייתה לצנינים יותר מהקיצוניות של "נטורי קרתא". וכל זאת משום שכנגד "נטורי קרתא" - ואפילו החרדים של אגודת ישראל, אפשר היה להסית ולהציגם כ"נטע זר וישן" ומיד שאר החילוניים היו מתרחקים מהם, אבל המלאכה קשה יותר נגד רב עם דרכי נועם שאינו מסית נגד המוסכמות אך מנגד "מורח" את ההלכה כטיט מחבר ובכך קובע להמוני המזרחיים דרך שונה מהנורמה החילונית - דרך של התנהגות יומית שהיא הפוכה מחיי החברה ה"טריוויאלית".
בעוד שאר החרדים חיו בערים ובשכונות מסוגרות ומי שחזר בתשובה נעלם ל"ערי המקלט" הללו, הרי שהספרדים של הגר"ע יוסף ושס הפיצו את דרך החיים של ה"שולחן ערוך" היהודי בערים החילוניות. ואת זה בדיוק לא אהבו מתנגדיו של הגר"ע יוסף - כי מי שעלה על דרך ה"שולחן ערוך" כבר איננו אחד שאפשר "להחזירו בשאלה" מ"חלומותיו הרוחניים" והוא עלול לגרור את שכניו לבניין ולרחוב לאותה דרך אבות.
הרב עובדיה צורף בימים שחייתי ברומניה והתחלתי לעסוק בניסיון להחזיר את היהודי לבוראו, למדתי שרק ברגע שהאיש החל לשאול אותי כיצד נוהגים יום-יום על-פי ההלכה, ואחר-כך ביקש גם לרכוש ספרי הלכה, רק באותם רגעים ידעתי שהוא הפך מחילוני לדתי או לחרדי, בדרך העולה בית אל. כל ספרי האגדה, המוסר והקודש היו אומנם כפנינים, אך רק ההלכה הייתה החוט השזור שחיבר את הפנים למחרוזת. להבדיל מרבנים שפיהם הפיק מרגליות ודבריהם היו זהב, הרי שהרב עובדיה היה הצורף, ובלי צורף אין מחרוזות ותכשיטים.
לא מעט מגדולי ישראל עמדו ליהדות המזרחית גם בימים שזו הושלכה ל"כור ההיתוך" עם פטרונים "מהתכים" ועם צאצאים "מהותכים". בין הדמויות הללו ניתן למנות את הרב יעקב מוצפי, את הצדיקים מרדכי שרעבי, חיים סינואני וכמובן ה"בבא סאלי" הקדוש ואף את המקובל הגדול הרב כדורי, אבל רק הרב עובדיה יוסף הצליח לאסוף את כל אותם מזרחיים שהתפעלו מעברם הדועך והושיבם מסביב ל"שולחן הערוך" החדש שהתקין להם, עד שהעבר הקסום והמטושטש הפך להווה ממש ולעתיד ברור.
יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
