הסיפור הנורא על הגאולה

שמש מהולה בחלב עננים שפוכה על הכיכר. הסתיו מפייס את הלב, והלב מפייס את חֲרוּלָיו. "אני כבר מזהה אותךָ לפי הצל שלך", אמרתי לילד שקרב אליי, והילד, שחיוכו נבון, סיפר שדודתו עומדת לפתוח פארק נמרים ומעוניינת שיעזור לה. "אתה מתבדח?", ביררתי. "לא", ענה בחיוך שזוויתו האחת גאווה וזוויתו השנייה מרירות. מיד דמיינתי את דודתו כאותה "דודה קלוטילדה" שעגנון מתאר ב'עד הנה', כלומר כאישה תכליתית ואכזרית היודעת לשעבד לצרכיה את כל סובביה. דודה קלוטילדה הקימה בברלין חוות רכיבה על סוסים, ודודתו של הילד מקימה חוות נמרים. ואם לא ייזהר, שכני הקטן, הוא עלול להפוך בן חסותה המאולף, כפי שאירע לאחייניתה של קלוטילדה הכרוכה אחר דודתה ככלבלב.

עיניו של אדם מיטלטלות בכתבי עגנון, מיטלטלת נפשו עימן. דומה שכל תיבה ותיבה צופנת איזה זְמָם מטפיזי, גוהרת אל בור צער שאין לו תחתית, נגועה באושר פזיז או בהחמצת עולמים. כפי שפרומתאוס גנב את האש מהאלים, עגנון גנב מהם את האָנָנְקָה - כוח הכפייה והשרירות של הגורל. את מילותיו הוא גזר בקפידה, ועל גיבוריו הקפיד לגזור. אין זה שעגנון לא אהב את גיבוריו, אך את האמת אהב יותר. "ואין אמת כאמיתוּת המעשים", ידע הסופר הצעיר שהגיע זה עתה מברלין ליפו, והתלבט בין "כתיבת דברים כהווייתם" ובין "רומנים המושכים את הלב". כך למדתי מהתעודה על אודותיו, שצפיתי בה בכסיסת עין ולב.

הסרט שופך זרקור אינטימי על יחסי עגנון ואשתו, יחסים שילדיהם חמדת ואמונה מתארים כ"אהבה גדולה עם קשיים גדולים". חמדת היה בוטה יותר. "הוא לא אהב שאמא לומדת ערבית, רצה שתתמסר לו... (ובכלל,) הוא חשב שכולנו עושים שגיאות באורח חיינו". אמונה ביקורתית פחות. אומנם היא מודה ש"כעסתי עליו, רק אחרי הרבה שנים התיידדתי איתו", אך דומה כי היא מפויסת יותר מאחיה, שבמכנסיו הקצרים נראה כילד מאוכזב. "כשאבא ביקר בכור והראיתי לו חומר זוהר, זה לא עשה עליו שום רושם", התלונן חמדת, מהנדס לשעבר בכור בדימונה. "אבא התפעל רק מהכספת הענקית בחדרי בכור. הוא הצטער שלא הייתה לו כזו בפרעות תרפ"ט, להציל בה את ספריו".

הבמאית איטה גליקסברג רמזה, באמצעות עריכה נועזת, ש'הרופא וגרושתו' ו'סיפור פשוט' משקפים את יחסי עגנון עם אשתו. נכדתו של זלמן שוקן, רחלי אידלמן, לא הסתפקה ברמזים: "סבא אמר שכל דבר שעגנון כתב, קרה לו". עוד גילתה ש"'ספר המעשים' הוא פשוט חלומות של עגנון שהוא העתיק מילה במילה".

אינני יודעת אם עגנון חלם שייעשה עליו סרט כה פולשני. חשתי שאני נכנסת למרחב קדוש, בבחינת "הביאני המלך חדריו". ועדיין, הסרט אינו פותר את חידת האותיות של עגנון, המרתתות כאילו נָשַק להן התוהו.