עטרת ראשנו, נפלה

עטרת ראשנו, נפלה
פרופ' דב נוי הלך לעולמו (1920-2013)

מאת: שמחה סיאני

נולדתי בשכונת "נחלת צבי" הנושקת לשכונת "מאה שערים", ושמעתי בדיחה המתגלגלת כבר שנים רבות, שהחרדים מדביקים פשקווילים על קירות שכונת "מאה שערים" כדי לחזקם, שלא יתמוטטו חו"ח, אך למעשה, אותם פשקווילים הם ה"עיתונים" של העדה החרדית, באמצעותם יודעים הקוראים מה מתרחש בתוך השכונה ומחוצה לה.

מדוע סיפרתי לכם בדיחה חבוטה זו? משום שלא פעם ראיתי אותיות זועקות מתוך הקירות: "נפלה עטרת ראשינו", עת אדמו"ר או צדיק מהולל נאסף אל אבותיו.

אף פעם לא התייחסתי לפשקווילים אלה והייתי עוברת על פניהם, מציצה תוך כדי הליכה בכותרות אך לא יורדת לחקרם, וכי מה הם נוגעים לי? איני חרדית ואיני מכירה את אותם רבנים גדולים ונערצים שעברו לעולם שכולו טוב.

עתה, זיכרון שלוש המילים הללו: "נפלה עטרת ראשינו" נחרט בלבי והבנתי את גודל הצער והשבר של אותן אותיות מיוסרות שניבטו אליי מהקיר.

גאולה

לפני מספר ימים הלך בדרך כל הארץ פרופ' דב נוי, מורי האהוב והנערץ.

כששמעתי על מותו, הרגשתי את כבדן של שלוש המילים הללו. חשתי אף אני, ש"תמה תקופה" עם מותו של מורינו האהוב, כפי שאמרה לי ד"ר הגר סלומון, ושבאמת נפלה עטרת ראשינו.

פרופ' דב נוי, עם כל גדולתו, היה הענַיו שבאדם. לבושו נקי ופשוט, הליכותיו צנועות וסבר פניו מאיר את כל סביבותיו. גם מקום קבורתו היה הצנוע שבכולם, בפינת החלקה בסמוך לרעייתו תמר ז"ל.

עמדתי מול הקבר ולא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. כל כך כאב לי על השנים האחרונות בחייו שכה סבל ממחלת האלצהיימר. בניו הנאמנים היו מסביבו כל העת והמטפל המסור עשה הכול כדי להנעים את חייו. "מה אַת בוכה, שמחה", לחש לי אחד החברים, "עבור פרופ' דב נוי זו גאולה. אם היה חי שנים נוספות, היה רק מוסיף להתענות. עכשיו הוא נח, וטוב שכך".

לאט לאט ניגרים מבין אצבעותינו נפילים של הדור הקודם ומשאירים אחריהם חלל שלא ניתן לכסותו אפילו באלף פרחים. לא יקום אדם כפרופ' דב נוי, שאהב את הפולקלור בכל מאודו וכבר משנות החמישים הריץ את הסטודנטים שלו לכל הכפרים, המושבים, השכונות וכיו"ב בהם התגוררו עולים חדשים שעלו לארץ ישראל מכל קצוות תבל.

הוא ליקט את סיפוריהם האותנטיים באמצעות "חייליו" הסטודנטים ותיעד את כל הסיפורים שנגעו בגלגל החיים של המידענים: בריטואלים, באמונות עממיות ואח', בטקסים, באורח החיים היומיומי שלהם, בחגים, בלבוש, במאכלים, ביחסים בין איש לרעהו..., בפולקלור שהוא יֵדע-עַם. בזכותו קם "ארכיון הסיפור העממי" (אסע"י) באוניברסיטת חיפה, שנקרא על שמו עוד בחייו.
רבים וטובים ממני, תלמידיו בעלי תוארי דוקטור ופרופסור, יכתבו רשימות לזכרו ובהן יכללו מאמרים רבים שכתב ועוד, אך אני מבקשת לכתוב על פרופ' דב נוי האיש הפרטי ולספר את סיפור חייו בכלל וגם לספר עליו מנקודת ראות אישית - והלא בסיפורים עסקינן.

צימוקים ושקדים

הייתי מאד קרובה לפרופ' דב נוי, הרבה מעבר ליחסים שבין תלמידה לתואר ב.א. באוניברסיטה העברית בירושלים למרצה שלה. דב היה האבא הרוחני שלי. הייתי נוהגת לבוא לביתו הפתוח בימי שני, יושבת בסלון הבית עם אנשים צעירים ומבוגרים שהיו באים, עם ובלי הזמנה, ל"בית פתוח" אותו הנהיג מזה ארבעים שנה. קראנו להתכנסות זו: "ערב צימוקים ושקדים".

הערב נקרא כך, כי דב נהג להניח על השולחן צימוקים ושקדים, והסיפורים שסופרו בחדר זה מאנשים שבאו מכל קצווי תבל, היו גם הם בבחינת צימוקים ושקדים.

שמענו סיפורי עלייה, סיפורי אהבה, סיפורי הרפתקאות מרתקים, בדיחות ומה לא... מדי פעם היה מתקשר לביתי ומבקשני לבוא ל"בית הפתוח" ולספר סיפור לאורחים. היה מציג אותי בפני האנשים ואומר: "יושבת עמנו תלמידה שלי, שמחה סיאני, שהיא סופרת ומספרת עממית כבר דור רביעי, מתימן. שמחה, תספרי לנו בבקשה אחד מסיפורייך".

אני זוכרת את עצמי קמה מהכיסא ומספרת סיפור עממי, אחד מאותם סיפורים רבים שסיפר לי בילדותי אבי, יוסף חיים סיאני זצ"ל. הייתי מסתכלת בדב שהיה יושב, ידיו מונחות על מסעד הכורסא והוא מביט בי מחייך ומחייך...

דב ניצח על חבורת האורחים, ובשל היֵדע הרחב שלו הכיר היטב את הארצות מהן באו האורחים ו"כמלך הסיפורים העממיים" והאח', העשיר ערבים אלה באנקדוטות וסיפורים תואמים מארצות אחרות ובמקרים שהיה עֵד להם, שהיו משובבי לב ומחכימים.

גם מוזיקה הייתה בערבים אלה. כמה מהאורחים היו מביאים גיטרות או כלי נגינה אחרים ומנגנים להנאת כולנו. לעיתים קמה אחת האורחות ונשאה קולה בשיר..., תענוג צרוף!

שומר אחי אנכי

כשהיינו נפגשים בביתו או באוניברסיטה, בחדרו, היה מספר לי בכאב על אחיו הצעיר, מאיר נוי ז"ל, אליו היה קשור בכל נימי נפשו. ברבות הימים כתב לי על יחסיו עם אחיו, אותם פרסמתי בספר שערכתי: "על סופרים ואור", בהוצאת שי"ח ירושלֵם 2012). קטעים אחדים אביא להלן, מהם דליתי פרטים גם על חייו של דב:

"עדיין אני חי את מותו של מאיר אחי, שנפטר זה מקרוב. מורה למוזיקה בתל אביב. מאז סיימו את שירותו בצה"ל כאקורדיוניסט של להקת 'צ'יזבטרון', שבה נתקבל עם עלייתו ארצה ממחנות הגירוש בקפריסין, הלחין את 'הֵי דרומה', 'טיול לילי' ועשרות לחנים לשירים עבריים, ובשנים האחרונות הלחין עשרות לחנים, בכתב-יד עדיין לשירים ביידיש. הוא היה אספן שירי זמר בעברית/יידיש ואתנומוסיקולוג.

בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי שבגבעת רם, משוכן ועומד לרשות הציבור, בספרייה למוזיקה, 'ארכיון הזמר היהודי' שנוסד על-ידו, ונושא עתה את השם 'נוי-ואקס'.

קורות משפחתי וסיפורי הילדות שלי, קשורים קשר בל יינתק עם מאיר אחי, הצעיר ממני בשנתיים. יחד גדלנו, יחד למדנו באותו 'חדר' עצמו אצל הרבי הירש ראטה, ואחר-כך - באותו בית-הספר העממי הפולני ובאותה גימנסיה פולנית עצמה. היה לנו אותו מורה פרטי לעברית - המשורר שמשון מלצר, אותו מורה לכינור - המלחין קלמן הירום...

כאשר עליתי לארץ בסוף 1938, כתלמיד האוניברסיטה העברית, היה הוא בן 16, ואפשר לומר כי גם חלק משנות נעוריו חווינו יחדיו. מאיר הוא היחיד במשפחתנו המצומצמת ששרד אחרי הגטו והשואה, והיחיד ביניהם שהובא, לא רק לקבר ישראל, אלא לקבר בכלל. מקום קבורתם של כל בני משפחתנו, הנזכרת לעיל, אינו ידוע ולא ייוודע לעולמים. אחרי עלייתי נשארו בקולומיה הפולנית, אחר-כך הסובייטית, אחר-כך הנאצית ועתה האוקראינית: סבתא, אבא ואימא ושני אחיי, אשר מאיר היה אחד מהם.

בשנים האחרונות עבד מאיר על חוברות של זמר-עם בעברית וביידיש, הערוכות לפי נושאים. יש וסדרה כמו 'שירי א"ב', או 'שירי גבירטיג', או 'שירי הילדים של ח"נ ביאליק' כוללת כמה חוברות, אך ברצוני להתמקד כאן באחת החוברות הבודדות, העשויה לשמש כפרט הבא ללמד על הכלל כולו. שמה 'זיכרונות מן הבית: 1942-1922'... כל החומר שבחוברת זכור לשנינו מן הבית, והוא מיוחד למסורת המשפחה שלנו. לרוב מדובר בטקסט או לחן, אך לעיתים מדובר במילים ובלחן כאחד, בכללם השירים הפולניים, שלא מצאנו להם מקבילות באוצרות האתנומוזיקה הפולנית.

בין דמויות היוצרים והמסרנים הבאות לידי ביטוי בחוברת, תופסת אֵם אבינו, סבתא מרגלית, מקום מיוחד. בחוברת היא מיוצגת כמסרנית של שני זמרים ביידיש שהמוטיב המרכזי בשניהם - המוות ואפסות החיים, וכן על-ידי שירים דו-לשוניים היונקים משירי תפילה ומפיוטים, כגון: 'אין כאלוהינו', 'ישמח משה'.

כן מיוצגת סבתא מרגלית על-ידי ארבעה משחקי תינוקות המלווים בטקסטים, במידה רבה אבסורדיים ועל-ידי הקטע הבא מדברי מאיר: 'הסבתא מרגלית ניימאן, אימו של אבא, הייתה אישה צדקת, יראת שמיים, עקרת בית מעולה ומומחית ברפואה עממית. היא שפעה חכמת חיים, ספוגה מעשיות ופתגמים בפולנית, אוקראינית, גרמנית ויידיש. מוסיקלית מאוד, בעלת שמיעה מצוינת, זכרה בעל-פה מאות שירים מאת גודפאדן, וארשאווסקי, צונזר, גבירטיג, שירי בדחנים ושירי-עם. סבתא מרגלית התאלמנה בגיל צעיר ונשארה באלמנותה עד סוף ימיה. היא גרה בביתנו, גידלה וחינכה את הנכדים בזמן שההורים היו עסוקים בענייני פרנסה. לה ולאבא אני חייב תודות על מורשת הפולקלור והזמר היהודי, ולאימא תודות על המורשת התרבותית בעולם הספרות'.

עד כאן דברי מאיר אחי שיכלו להיכתב גם, בלי שינוי, על-ידי.

הנכד יקיר לי בֵּערְל

אותי פינקה סבתא יותר מכל נכדיה, בעיקר מפני שנקראתי על שם בעלה, סבא בערל (דב), אבא של אבינו, בעלה המנוח. רבים הסיפורים שהייתה מספרת, בעיקר לי, על יופיו ועל גבורתו, בעיקר בתקופת שירותו הצבאי במשמר הכבוד של הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף, שאותו הוקירה ואהבה, ככל יהודֵי גליציה, ואשר ימי שלטונו כקיסר של אוסטריה-הונגריה לפני מלחמת העולם הראשונה, ולפני כינון מדינת פולין העצמאית, נקראו בפיה ובפי היהודים "פרידנסצייטן", ימי השלווה. מן הראוי לציין כי גובהם של החיילים בחיל המשמר הזה חייב היה להיות - שני מטרים!

במטבח ביתנו, שבו בילתה הסבתא חלק גדול מזמנה, הייתה תלויה תמונה בגודל טבעי של סבא בערל במדי הצבא האוסטרי-הונגרי. מדי פעם, כאשר סיפרה הסבתא סיפורים על סבא בערל, היה מבטה פונה לתמונה ועולה מן הנעליים המצוחצחות והמבריקות למטה ועד לשפם הגדול והמסולסל למעלה, ועיניה דומעות. כאשר הייתה שרה לנו שירים מן המורשת המוסיקלית שלה, הייתה מדגישה כי 'קיבלה' אותם מסבא בערל. הייתה מזכירה תמיד את כישרונו המוסיקלי בזמרה ובחיבור ניגונים. ואכן, החוברת הנ"ל של אחי פותחת ב'ניגונו של סבא בערל'.

כאשר נפטר לעולמו מישהו מן השכנים, או כשהייתה הלוויה עוברת ליד ביתנו, הייתה מצטערת מאוד על שבגלל הנכדים שלה 'המחזיקים' אותה בבית, היא מנועה מלקיים את מצוות 'הלוויית המת'. הייתה מוסיפה תמיד לפני השירים, ביניהם ובתום הזמרה, הרהורים על המוות ועל מלאך המוות, סמל היושר והצדק, שאינו מבדיל בין עני לעשיר, ואשרי האיש המקבל את פניו בברכה ובשלווה".

ואתה, פרופ' דב נוי, האם גם אתה קיבלת פני מלאך המוות "בברכה ובשלווה"? מי יֵידע? הלכת מאתנו בקול דממה דקה והשארת אותנו עצובים, נבוכים אך עשירים ביֵדע בזכותך.

חיקוי מול אורגינל

פרופ' דב נוי השקיע בי רבות. הוא היה בא לכל אירוע ספרותי שערכתי ומעודד אותי לכתיבה יוצרת. כשהייתי אומרת לו: "דב, תראה איך המשוררת הזאת כותבת נפלא, איך הסופר הזה, שלמקרא ספריו נעתקת נשימתי ממש מרוב התפעלות וקנאתי בו מה רבה..., אולי אם אנסה לחקות את סגנונם בכתיבה, אצליח גם אני? ואז היה דב מפציר בי ואומר: "חס וחלילה, שמחה'לה, גם אַת מוכשרת מאד, ואַל תזלזלי בהישגים שלך עד כה. אל תשכחי שהתחלת לפרסם את יצירותייך בגיל מאוחר וכבר בספר הראשון שהוצאת לאור זכית ב"מצעד הספרים", ואחר כך זכית בתחרות "הסיפור הקצר" ואחרי פרסום שני ספרים בלבד, התקבלת ל"אגודת הסופרים העברים בישראל", שגם זה לא דבר של מה בכך.

אַל תהיי כמו התלמידים של הצייר יוסי שטרן ז"ל, שאני לוקח אותם כדוגמה. תלמידים רבים שלו חיקו את סגנונו, וכשאנשים ראו את ציוריהם אמרו: 'הו, הם מציירים בסגנון של יוסי שטרן'. אף אחד לא זכר את שמם, אך זכרו שוב ושוב את יוסי שטרן. אַל תהיי כמו אותם יוסי שטרנאלאך קטנים, תהיי אַת, שמחה סיאני, לכל אורך הדרך!

הכישרון שלך בכתיבת סיפורים קצרים הוא, שאַת כותבת כמו שאַת מספרת. כשאני קורא את סיפורייך הקצרים, אני ממש רואה את הדמויות חיות אל מול עיניי. זה היופי שבכתיבתך ובסגנון זה אַת צריכה להתמקד וליצור.

אַת גם חורזת להפליא, יש לך ריתמוס ומשקל נכון, שפה עברית גבוהה... אין ספק שירשת את כישרון החריזה מאביך המנוח, יוסף חיים, שסיפרת לי עליו כה רבות, שהיה גם מספר סיפורים וחורז שירים. אַל תקשיבי לאומרים שסגנון החריזה עבר עליו הקלח ושהיום יש סגנונות אחרים, מודרניים יותר. עזבי את כולם ותנצלי את הכישרון שנתן לך הקב"ה. האמיני לי, שמחה'לה, ואַת יכולה לסמוך על אבחנתי, אם תלכי בדרך זו, תצליחי!"

בעידודו הרב "נולד" סִפרי: "האישה ושׂפמו של הצבוע" - 21 סיפורי עַם מחורזים, והוא גם ניאות לכתוב לי את המבוא לספר. לולא פרופ' דב נוי - לא היה ספר זה יוצא לאור!

שמעתי בהצעתו והצלחתי! כיום אני מוזמנת, כסופרת, ללמד תלמידים מצטיינים ומחוננים, במסגרת "אמירים", בבתי ספר בירושלים עם המורה ומנחת קבוצות כתיבה דורית לרמן. אני מלמדת איך לכתוב סיפור ושיר, ומשתמשת בסיפורים המחורזים שבספרִי זה כדוגמה. תלמידינו הם היחידים מכל בתי הספר בירושלים, שזכו בפרסים ארציים ופרסי מנח"י בתחרות הסיפור הקצר לבתי ספר בארץ!

אין דבר העומד בפני הרצון

צר היה לי שפרופ' דב נוי, הנערץ על-ידי אנשי אקדמיה בכלל ואנשים מן הישוב בפרט, לא זכה ב"פרס ישראל". יום אחד ניגשתי אליו ואמרתי לו: "דב, יש בדעתי להגיש את שמך כמועמד ל'פרס ישראל' ".

"לא", אמר, "תודה, אין צורך שתטרחי. שמעתי שהדרך לקבלת הפרס ארוכה, קשה ועם הרבה אבני נגף". אמר ולא פירש. אך אני התעקשתי ושכנעתי אותו בכך שסיפרתי לו איך טרחתי עבור הרבנית ברכה קפאח במשך ארבע שנים תמימות ונגד כל הסיכויים, עד שלבסוף היא זכתה ב"פרס ישראל"!

דיברתי על לבו ואמרתי, שעם הרבנית היה הרבה יותר קשה, כי הגשתי אותה לפרס על "מפעל חיים", ובקטגוריה זו מגישים מאות אנשים, כולל אגודות, מפעלים, קרנות ומי לא..., ובכל זאת, הצלחתי!

אף התקשרתי לכמה מתלמידיו, הפרופסורים והדוקטורים המלמדים באוניברסיטאות ובמכללות בכל רחבי הארץ ושאלתי אותם, איך הם לא הגישו עד היום בקשה ל"פרס ישראל" עבור מורנו?

הם טענו שהגישו בקשה למחלקה לפרסי ישראל במשרד החינוך, שלחו מכתב עם חתימותיהם בו ציינו שמגיע לפרופ' דב נוי את פרס ישראל, ואחרי חמש שנים של ניסיונות כושלים, התייאשו ולא הוסיפו להגישו שוב.

מאחורי הקלעים שמעתי מחברים באוניברסיטה, שבמחלקה לפרסי ישראל אמרו, שלא נותנים פרס ישראל על "בובע מאייסעס", כאילו כל מפעל חייו, שהתבטא גם בהקמת "ארכיון הסיפור העממי", כאמור, נחשב בעיני פקידים וחברי ועדת הפרס כ"סיפורֵי סבתא".

רתחתי מזעם. הבנתי שלא הוכן כל תיק המאגד בתוכו את כל הסיבות לקבלת "פרס ישראל". הכנת תיק כזה לחברי ועדת הפרס היא "עבודה שחורה" במלוא מובן המילה! עבודה של ימים רבים הכוללת: הדפסות, בחירת מסמכים חשובים, מתוך מאות מסמכים הנמצאים בידי המועמד והעשויים להכריע את הכף לטובתו, תעודות, תמונות ואף הצורה הוויזואלית והמסודרת של התיק מוסיפה לו נקודות.

מיד אחזור לסוף הסיפור של השגת "פרס ישראל" לפרופ' דב נוי, אך תחילה נכיר את האיש ונראה אם אכן הוא ראוי לקבל את הפרס.

מי אתה פרופ' דב נוי?

פרופ' דב נוי נולד ב-1920 בקולומיה, פולין. למד ב"חדר" ובגימנסיה פולנית. עלה ארצה ב-1938 ולמד תלמוד, תולדות עַם ישראל ומקרא באוניברסיטה העברית. שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (1941 - 1945) ביחידת "המהנדסים המלכותיים". סיים תואר מ.א. באוניברסיטה העברית, ושימש מורה במחנה המעצר בקפריסין (1947).

פרופ' דב נוי ערך את השבועון "דבר לילדים" עם שמשון מלצר (1949 - 1952). הוא נסע לארצות-הברית ולמד פולקלור, ספרות השוואתית ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטת אינדיאנה (1952 - 1954), שם גם השלים את עבודת הדוקטורט.

דב שב ארצה והתמנה למרצה בחוג לספרות עברית ובחוג ליידיש באוניברסיטה העברית והגיע לדרגת פרופסור מן המניין. לימד גם באוניברסיטת חיפה וכן באוניברסיטאות אחרות בארץ ובחו"ל.
הוא אסף ותיעד סיפורי עַם ומסורות של עדות שונות. יסד את "הארכיון לסיפור העממי בישראל", באוניברסיטת חיפה ובו תועדו עשרות אלפי סיפורים. ניהל את המוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור בחיפה. יסד את "המרכז לחקר הפולקלור" באוניברסיטה העברית. כתב וערך עשרות ספרים, שעניינם חקר סיפורי העם בעולם היהודי, ספרים שזכו להֵד בינלאומי. פרסם עשרה ספרי עיון בתחום האגדה, המדרש, הסיפור העממי והפולקלור, וכן ערך עשרות ספרים בתחומים אלה מפי העדות השונות. זכה "בפרס חתן האור" (2000), "פרס ביאליק" - (2002) ו"בפרס ישראל" - (2004).

(הפרטים על קורות החיים של פרופ' דב נוי נלקחו מ"הלקסיקון ההיסטורי של הסופרים העברים בישראל", וניתן לי באדיבות הוצאת "דני ספרים". העורך והכותב: ד"ר משה גרנות).

דמעות אושר

אחרי הפצרות רבות, הסכים פרופ' דב נוי שאגיש את הבקשה. הוא נעתר לי רק כדי לרצותני, ואני, התחלתי מיד בפעולה. כל יום הייתי רודפת אחריו שייתן לי את קורות חייו, התעודות שיש בידו, מסמכים, פרסומים, תמונות וכיו"ב, וכל יום היה אומר "מחר, מחר". עד שיום אחד, כמו שהגששים אומרים: "עלה לי הראש לדַם", ואמרתי לו: "דב, בעוד עשרה ימים יהיה התאריך האחרון להגשת הבקשות וידיי ריקות! הזמנת אותי לביתך בשבת, לקפה של שעה חמש. אני מבקשת שתכין לי את קורות החיים שלך, ואת כל המסמכים המאשרים את כל מה שכתבת בקורות החיים.

אני אדפיס את כל מה שתכתוב, ואביא לך את המודפס ביום ראשון להגהה, אין יותר 'מחר'!"

אמרתי זאת בכזאת נחרצוּת, שהוא נבהל וישב להכין "שיעורי בית" כמו שצריך והמציא לי חלק גדול מן המסמכים. בשעה חמש שתינו כוס קפה ואכלנו פרוסה מעוגת שוקולד, כשבתיקי מונחים שלושה עמודים A4 של קורות חייו, שכתב בכתב ידו המעוגל. ואכן, למחרת היום הגעתי שוב לביתו עם החומר המודפס, כמובטח, הוא הוסיף פה, גרע שם, ואחרי איסוף כל החומרים הנחוצים לתיק, מסרתי אותם למחלקה לפרסי ישראל.

כשכל זה קרה, הייתי עדיין בלימודי ה-ב.א. שלי באוניברסיטה העברית, כאמור, ו"זכיתי" להמון חיצי לעג וקלס מפי מרצים ותלמידים כאחד. כשהיו פוגשים אותי היו אומרים: "נו, סיאני, אַת עוד ממשיכה עם זה? לא התייאשת? מה, אַת חושבת שתצליחי היכן שלא הצליחו גדולים וטובים ממך?".

ואני, בהתמדה רבה ובנחישות המשכתי להגיש את חמשת התיקים למחלקה לפרסי ישראל. כעובדת משרד החינוך ידעתי שחברי ועדת הפרס לא שׂשִׂים לקבל מזוודות עמוסות ספרים שכתבו המועמדים, כפי שקרה לא פעם, אלא לקבל את רשימת הספרים, או תקציר על תכנם, כדי לא לסרבל את המערכת.

ששה תיקים כאלה הכנתי כל שנה, חמישה נתתי למזכירת המחלקה לפרסי ישראל, ותיק אחד נתתי לדב. בכל שנה היה אומר לי: "שמחה'לה, אני מ א ד מעריך את מה שאַת מנסה לעשות למעני, אך מספיק מעיידאלע (ילדה, ביידיש), מספיק. אמרתי לך שהעניין מאד קשה. אני חי טוב ומלא סיפוק בעבודתי גם בלי הפרס הזה".

ואז עניתי לו בכעס: "אַל תתערב בעניינים שלי! אני בטוחה שאצליח! אל תחשוב שלא מיררו את חיי עם הפרס של הרבנית קאפח. חברים ומכרים צחקו, לעגו לי ואמרו: "איך אַת חושבת יתנו פרס לאישה שלא למדה כלל, שיש מולה את "יד שרה", "ברכת ועוד המון אנשים הקרובים לצלחת? אַת כמו דון קישוט שהולך להילחם בטחנות הרוח. תפסיקי לעשות צחוק מעצמך וממנה".

גם כאן לועגים לי כל הזמן, אבל אני עקשנית כי אני יודעת שאצליח! אני יודעת שמגיע לך, שאתה ראוי לפרס הזה לא פחות מאלה שזכו לפניך. אתה רק צריך לעשות מה שאני אומרת לך ולא יותר! דב, יש לך עוד מסמכים לתת לי שאוכל לצרפם לתיק החדש?"
דב היה מסמיק כמו ילד קטן, מרכין ראשו ואמר שיכין לי את המסמכים המבוקשים.

עברו ארבע שנים תמימות! כמו אוטומט הייתי מגישה בכל שנה שתי בקשות עבורו ל"פרס ישראל": האחת בתחומו והשנייה לפרס "מפעל חיים". לא היה אכפת לי באיזה פרס יזכה - העיקר שיזכה! בשני התחומים היה מגיע לו פרס.

יום אחד, באמצע שיעור תלמוד באוניברסיטה, הרגשתי שהפלאפון שלי רוטט. הצצתי בו וראיתי את מספר הטלפון של פרופ' דב נוי. חשבתי בלבי: "מה הוא יכול לבקש ממני בשעה זו? אולי הוא זקוק לעזרתי?"
נטלתי את הפלאפון ויצאתי למסדרון. "כן דב, מה אפשר לעזור לך?", שאלתי.

"שמחה'לה, אַת הראשונה שאני מבשר לה את הבשורה הטובה. לימור (לבנת, שרת החינוך) התקשרה אליי עכשיו ובישרה לי שזכיתי ב'פרס ישראל'. צדקת, שמחה'לה, תודה רבה לך, יקירה".

לא יכולתי לענות לו מרוב התרגשות ופרצתי בבכי באמצע המסדרון..., לא חסתי על האיפור שנמרח על פניי מדמעות האושר ששטפו על ללחיי כמֵי נהר מלוח. "מזל טוב, דב, אמרתי לך שנצליח, נכון? היה כדאי לחכות, נכון?".

"תודה רבה לך, שמחה'לה, תודה רבה, אַת אייזן", אמר נרגש.

"תודה לך, דב, אתה הוא הראוי לפרס בשל כל מה שעשית למעננו, הן באוניברסיטה והן מחוצה לה. יישר כוחך!" דיברנו עוד מספר משפטים ונפרדתי ממנו לשלום.

מאותו יום הלכתי עם ראש מורם במסדרונות האוניברסיטה, וכשהייתי רואה מולי את המלגלגים, הייתי מחייכת חיוך רחב והם היו משפילים מבט, כי ידעו שתלמידת ב.א. ניצחה אותם, ובגדול!

תודה!

פרופ' דב נוי מורי היקר, תודה לך על כל מכמני הדעת שנתת לי במשך לימודי הב.א. שלי, על עזרתך לי בלימודי היידיש וכל אימת שביקשתי עצתך והדרכתך. תודה על פרס ההצטיינות שנתת לי מהקרן שלך ושל רעייתך תמר נוי ז"ל על עבודה סמינריונית שהכנתי לפרופ' יהודה ליבס בלימודי המ.א. שלי באוניברסיטה. תודה על שעודדת אותי לכתיבה יוצרת ושבזכותך אני כותבת כמו שאני מספרת ותודה על ידידותך החמה לאורך שנים. ת.נ.צ.ב.ה.