הכנסת מכינה שורת חוקים לצמצום כוחו של העליון. זה היה מצחיק לו לא היה עצוב. ח"כים מתעסקים בבית המשפט העליון - זה כמו רופא שמנסה לרפא חצ'קונים על-ידי טיפול בחצ'קונים עצמם (בעזרת משחות, סבונים, ניתוחים בפנים וכדומה) שעה שהסיבה נמצאת הרבה עמוק יותר.
טועים טעות מרה כל אלה שסבורים כי יש כוח רציני ומכריע בידי המערכת המשפטית בארץ. בפועל, גם השופטים (וביחד איתם - הפרקליטים וראשי המשטרה) הם מריונטות בידי התקשורת הרודנית השולטת החד-צדדית.
כשאליקים רובינשטיין סיים את כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, הוא יצא עם קובלנה פומבית נגד הפרשן לענייני המשפט של אחד ערוצי הרדיו. היו לו סיבות: בביקורת הקטלנית שלו במשך השנים הפרשן (שדרש להעמיד לדין אנשים אותם היועץ לא מצא לנכון להעמיד) כמעט וסיקל את מינויו של רובינשטיין לעליון.
רובינשטיין הבחין שבידי הפרשן - גורלו של איש מספר 3 (או 4) במדינה. חבל שלא הסיק מכך, שהמצב כזה מסוכן לא רק בשבילו - אלה לכל איש ואיש בארץ. הרי ברור שלא היה כאן שום דבר אישי; לפרשן יש אג'נדה - ולא משנה מי היועץ - אם הוא לא פועל לפי התכתיב שלו - הוא איש לא רצוי בעליון. כאשר היועץ המשפטי לממשלה מתלונן על פרשן - זה אומר דרשני.
רובינשטיין נחלץ בשן ובעין מהמאבק - וכרגע אני לא יכול לסמוך על כך שכל החלטותיו כשופט העליון הם נטולי השפעה מצד אלה שמנהלים את המדינה (רציתי לכתוב "מאחורי הקלעים" - אבל זה לא נכון - הם עושים זאת לעיני כולם).
לפני כשנתיים (אם זיכרוני לא בוגד בי) ניסה חבר הוועדה למינוי השופטים לקדם לעליון שופט מחוזי ירושלמי שנראה לא פחות מגויס פוליטי. התקשורת מייד הבחינה בסכנה, נקטה צעדים; באחד מפסקי הדין שלו מצאו משפט לא מוצלח (השופט גילה סלחנות כלפי בחור חרדי שהעליב שומרת בחניון "מלחה" על-רקע גזעני). התקשורת פתחה בקמפיין מסיבי, הציגו את המקרה כחמור ביותר, התחיל מחול השדים - וכבר אחרי שבוע הח"כ עצמו הסתייג מהתמיכה במועמד באומרו: "לא ידעתי, שהוא כתב משפט כזה בפסק דינו". הח"כ, כנראה, לא יודע שאפשר למצוא משפטים גרועים הרבה יותר בפסקי דין כל אחד מחברי העליון.
ולא רק משפטים. גם מעשים. כולנו זוכרים את השערוריה כאשר ערב מינויו של פקיד בכיר ביותר אחר לעליון שרה אחת האשימה את המועמד בכך שהוא בזמן ישיבת הממשלה העביר לה פתק עם בקשה למנות לג'וב שבצידו משכורת נאה קרוב משפחה של אותו הפקיד. זאת - דוגמה מובהקת לשחיתות - משום שבקשה מפקיד ברמה כזאת עם סמכויות עדירות - משמעו - פקודה. אך התקשורת ידעה שלמועמד - אותה השקפת העולם כמו לה - ולא עשתה מזה עניין, לא דרשה לבדוק את האשמות ו/או לפסול מועמדות או להעמיד לדין את השרה אשר העלילה עלילת סרק על המועמד. השתיקה את הפרשה - וקיבלה עוד מריונטה בעליון.
המשטרה. יופי. נדבר על מגינינו. לפני זמן לא רב התרחש מעשה פשע נוראי - ומפקד מחוז, בו זה קרה, התראיין באחת רשתות הרדיו. הוא כהרגלו סיפר שמינה צוות חוקרים, הבטיח, שהמשטרה תעשה כל מאמץ כדי שהעבריינים יתפסו ויועמדו לדין. בשלב זה המנחה בחוסר סבלנות קטעה את הקצין וצעקה עליו: "מתי אתם במשטרה..." - וכדומה.
זה, כאמור, היה ברדיו - אבל אני מוכן להישבע שהקצין בדרגת ניצב קיבל באותו הרגע פיק ברכיים, החליף צבעים. הוא בנימה מתנצלת ניסה להסביר משהו - אך המנחה כבר איבדה עניין בו ועברה למרואיין אחר.
אף מנכ"ל, אף שר, אף ראש ממשלה במדינתנו, לא יעז לצעוק כך על שום פקוד שלו; אף בעלת בית לא תעז להרים קול בצורה כזאת על עוזרת הבית שלה. עיתונאית זותרה מרשה לעצמה התנהגות כזאת, כי היא יודעת שכולם פוחדים ממנה פחד מוות.
עבורי זה היה שיא של הפגנת הכוח האמיתי של התקשורת בארץ. הייתי מוחה כפים למנחה, מוריד כובע לפניה, הייתי גאה בתקשורת שלנו שפועלת ללא משוא פנים, שיודעת להעמיד דום את הגנרלים, לו המנחה הייתה דורשת מהקצין להשליט סדר במחוזו, למגר סוף-סוף את הפשע, להגן על התושבים לפני אונס, שוד, רצח. אבל המנחה דרשה מהניצב משהו אחר. היא מאוד התרגזה על הקצין על כך שהמשטרה לא משחררת פרטים על הפרשה: איך בדיוק זה קרה, מי מעורב, מי הקורבן, איך אנסו, במי חושדים... "מתי אתם תדווחו לנו מה בדיוק שם קרה?" - צעקה היא. זה היה בראש מעייניה של העיתונאית - היא רצתה בלעדיות, רצתה ראשוניות, רצתה לפני כולם לספר למאזינים את הפרטים הפיקנטיים שבפרשה.
והקצין - קרוב לוודאי שהוא לא פוחד מהמפכ"ל, לא פוחד מהשר הממונה על המשטרה, הוא פוחד מהתקשורת, כי יודע היטב מי ממנה, מי יכול למנוע ממנו לקבל קידום או לפחות לסיים בשלום את שירותו במשטרה.
לא הממשלה, לא הכנסת, לא ועדות קובעים למה המשטרה תקדיש את זמנה, את כוח האדם הדל שלה, את משאביה. התקשורת מחליטה במה יעסקו השוטרים שלנו: נכון להיום המשטרה לוחמת בראש ובראשונה בפוליטיקאים, באנשי הציבור אותם התקשורת לא אוהבת.
דירותיהם של כל קרובי המשפחה שלי מדרגה ראשונה ושניה נפרצו בשנים אחרונות. הגנבים לקחו כסף, תכשיטים, מוצרי אלקטרוניקה יקרים. כולם הגישו תלונה במשטרה - אף מקרה לא פוענח, לאף אחד מהם לא החזירו את הרכוש הנגנב. זאת - מכת המדינה האמיתית. אבל את התקשורת זה בכלל לא מעניין - היא בטוחה שהמשטרה הוקמה ופועלת כדי להיאבק באנשים אותם היא סימנה כאויבים הפוליטיים שלה.
וקציני המשטרה יודעים לזהות אחרי איזה תיקים התקשורת עוקבת בשבע עיניים, את דמו של מי היא רוצה - וברוב המקרים מצליחה לספק סחורה. (לא תמיד, יש להסתייג, קורות פשלות פה ושם - אבל אלה מקרים נדירים כמו בפרשת רמון כאשר המשטרה לא הבינה מה מצפים ממנה ולקחה את העניין ברצינות יתר - וקיבלה על זה על הראש).
לכן אני ממליץ לח"כים הנכבדים שלנו לא לבזבז זמן לחקיקה ריקה מתוכן. לא יעזור דבר. אתה מחוקק חוקים - וגם אם העליון לא מבטלם - הם יישארו במגירות כאבן שאין לה הופכין - אם התקשורת לא תפעיל את מערכת אכיפת החוק. אתה יכול למנות לעליון, ליו"ר העליון, ל
מבקר המדינה האיש המאוזן ביותר - למחרת בחירתו או מינויו הוא יהפוך למריונטה של התקשורת (את הדוגמאות תביאו לבד - הכל מתרחש לנגד עינינו).
אבל איך הכנסת יכולה לטפל בבעיה המרכזית - בתקשורת חד-צדדית, אם יש בידיה רק כלי אחד - החקיקה? יש לי תשובות. הצעד הראשון - הכנסת צריכה להקים ועדת הכנסת לקידום רב-גוניות בתקשורת, באומנות ובאקדמיה. כמו שיש גוף ממלכתי להגבלים עסקיים - חייב להיות גוף עם סמכות מירבית למניעת קרטלים בתקשורת ובמישור האומנותי ואקדמי. ריכוזיות בתחום רוחני מסוכנת לחברה לא פחות מריכוזיות בכלכלה.
אתם מודאגים מכך ששופטי העליון מבטלים את החוקים שאתם חקקתם?
תטפלו במקור הבעיה ולא בתוצאה - הרי ברור שהם עשו מה שהכתיבה להם התקשורת. זה התקשורת שצעקה כל יום שישראל מפרה זכויות של הפושעים שבאופן לא חוקי הסתננו לישראל. זאת התקשורת שעודדה לעתור לבג"ץ, זאת התקשורת שרמזה לשופטי בג"ץ איזה החלטה היא מצפה לשמוע - ואם לא - אז אוי ואבוי לשופטים!
ברור שמייד יאשימו את הכנסת במקרתיזם, בפשיזם, ברמיסת הדמוקרטיה. לכן, הח"כים חייבים לקבוע מראש, כי הוועדה לא תרדוף אף אחד, לא תזמין לחקירה, לא תאשים, לא תעמיד לדין, לא תסגור אף מוסד או חלילה תפטר מישהו. במידה והוועדה תגיע למסקנה כי יש בתקשורת חוסר איזון, היא תפעל ליצירת כלי תקשורת חדשים (ותמיכה בקיימים) עם השקפה שונה: ערוצי טלוויזיה ורדיו ארציים, עיתונים, אתרי האינטרנט. רב-גוניות - היא הערבות האמיתית היחידה לאובייקטיביות. נתפטר מהלחץ החד-צדדי על השופטים - ונקבל פסקי דין הוגנים והגיוניים - בלי עימות בין רשות מחוקקת לרשות שופטת.
בשלב שני - במידה ויהיה צורך (כי יש לי תחושה - שכבר הצעד הזה ישפר רבות את המצב) - המחוקקים יפעלו לפתיחת תיאטרון ארצי חדש כי יש טוענים כי התיאטראות הקיימים מגויסים רובם ככולם לטובתה של העמדה אחת בפוליטיקה שלנו (ראה העצומה שקוראת להחרים התנחלויות כגון אריאל, מעלה אדומים וירושלים).
אותה השיטה לגבי הקולנוע, האקדמיה. לא לסגור, לא לצמצם, לא לפגוע - לעזור להקמת עוד קרנות שתומכות בבמאים מזן אחר, שלא רואים רק בישראל האשמה היחידה בסכסוך באזורינו. שתהיה תחרות אמיתית - ונראה, איזה גישה תנצח. ברור שלכך דרושים כספים - אבל לא צריך לחסוך בדברים הבסיסיים ביותר שמשפיעים על חיי כל אחד ואחד מאיתנו.
ולא לשכוח להעניק לחברי הוועדה המיוחדת הזאת חסינות כפולה לפני העמדה לדין - כי התקשורת הקיימת מייד תתחיל לחפור ותמצא עילות לדרוש מהמשטרה ומהפרקליטות ומבתי-המשפט לחקור, להעמיד לדין לשלוח לכלא כל ח"כ שיעז לבדוק מה כאן קורא באמת.
