הרמה האישית:
ברמה האישית הדמות הדומיננטית הינה ראש ה
ממשלה מר
בנימין נתניהו, ראש ממשלה אשר חווה טראומה הקשורה למשפחתו הקרובה ולשירות הצבאי בדמות שכילת אחיו יוני נתניהו אשר נפל בזמן מבצע צבאי - מבצע אנטבה. טראומה זו יכולה להשפיע לשני הכיוונים וככל הנראה הכניסה את נתניהו לקונפליקט פנימי.
מצד אחד הוא יודע ומודע לסכנות של שחרור מחבלים בדמות עידוד הטרור דבר אשר עלול בסופו של דבר לגרום לסיכון נוסף של חיילים ואזרחים וגם עלול לפתוח פתח לעוד חטיפה של חיילים ואף לרצח שלהם, מודעות זו בשיתוף עם הטראומה האישית הייתה עלולה לגרום לנתניהו להתנגד לעסקה.
מצד שני, נתניהו רגיש יותר לכאב של משפחת החייל החטוף וזאת בגלל ידיעתו איך ההרגשה לאבד קרוב משפחה קרוב (גם אם זה לא לנצח כמו אצלו) ובנוסף, ידיעתו שהחייל עלול למות בשבי ודבר זה יכול לגרום למשפחה לאבד את בנה לנצח - נקודה זו עלולה לשחק לטובת השחרור אצל נתניהו ברמה האישית.
הרמה המדינית:
ברמת המדינה ישנם שתי מחנות מפולגים: האחד בעד העסקה והוא נראה לפעמים כרוב רובו של העם והשני נגד העסקה.
בנוסף, העם ברובו מונע מזיכרון כאוב מניסיון שחרור כושל אשר נעשה במבצע צבאי של נחשון ווקסמן, ניסיון כושל אשר גרם למותו של נחשון ווקסמן ולמותו של מפקד כוח החילוץ. הזיכרון הכואב הזה גורם לרבים להתנגד בכל תוקף לשחרור במבצע צבאי וגורם להם לתמוך בשחרור בעסקה וזאת מבלי לחשוב על כל מה שעלול לקרות בשל שחרור כזה.
הרמה הבינלאומית:
ברמה הבינלאומית ניתן לייחס שני דברים עיקריים להחלטה ללכת לכיוון העסקה:
ניסיון להפוך את החמאס ליריב סימטרי ולא אסימטרי - החמאס בהגדרתו ובלוחמת הגרילה שלו/לוחמת הטרור שלו הוא יריב א-סימטרי ולא מדינתי, דבר המקשה על מדינה להלחם בו בין השאר בשל העובדה שהיא לא יכולה להגיב לו בכלים שלו וחייבת להתנהל במרחב הלוחמה ה"קונבציונלית" ולא לוחמת ה"גרילה" וה"טרור", למעשה ניתן לומר שבמלחמה מסוג זה, לארגון טרור יש עליונות מסויימת על המדינה בכך ש"מותר" לו לעשות דברים שלמדינה אסור. ברגע שנעשה הסכם עם ערבות בינלאומית, החמאס מתחיל תאורטית לעבור להיות שחקן יותר מדיני ומכאן גם להלחם במלחמות יותר סימריות.
נירמול וחיזוק היחסים עם מצריים - יכול להיות שהיה ניסיון לנרמל ולחזק את היחסים האסטרטגים בין ישראל למצרים על-ידי כך שעירבו אותם במשא-ומתן והפכו אותם לחלק אינטרגלי במשא-ומתן, יכול מאוד להיות שמעבר לחיזוק היחסים עם המצרים היה ניסיון לחזק את הציר האנטי-אירני.
