סיפור הוא סיפור

"תמיד הייתי נגד עוולות, משחר נעורי", אומר ברק. בבית קראו "דבר" והצביעו מפא"י. אביו היה פועל בניין בסולל-בונה, ובמשך שבע שנים, יום-יום, לאחר סיום משמרתו, היה ניגש למלאכת בניית ביתם בראשון-לציון, מניח לבנה אחר לבנה. אמו באה ממשפחה של נגרים מפורסמים. עד היום בסלון ביתו של ברק אפשר לראות גרמופון הניצב על רהיט שהכינו בני משפחתה של אמו. "בתפיסתי החברתית אני...", הוא מתחיל להגיד, אך לפני שהוא מספיק להשלים את המשפט קוראת אשתו מהחדר השני: "סוציאליסט". "...סוציאליסט שרוף", ממשיך ברק.

את הקריירה העיתונאית שלו החל בשלהי שנות ה-60, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא. הוא למד עבודה, סוציולוגיה ועיתונות באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל נרשם לקורס עיתונאות שערך נתן ברון בבית ציוני אמריקה. לצדו בקורס למדו גם העיתונאים איתן ליפשיץ וצבי עמית, עיתונאי ידיעות אחרונות שנעשה לימים מנכ"ל איגוד לשכות המסחר.

בסיום הקורס קיבל המלצה לעבוד בעיתון הכלכלי "שער". הוא הגיע למערכת ונפגש עם העורך, איש הלח"י לשעבר נתן ילין-מור. לבקשתו הכין כתבה על יקבי כרמל בראשון-לציון, ואף נפגש לשם כך עם המנכ"ל אליקום אוסטשינסקי. עד שחזר למערכת עם הכתבה המוכנה התחלף העורך. במקום ילין-מור ישב שמואל לביא, שביקש ממנו להשאיר אצלו את הכתבה והבטיח לעיין בה.

בינתיים החל לעבוד כשליח במערכת השבועון הצהוב "בול", שהוציאו שמואל מור ומקסים גילן. אחרי כמה חודשים בשליחויות קיבל טלפון ממזכירתו של לביא, שהציע לברק להצטרף לעיתון. לביא, הוא אומר, היה המורה הראשון שלו לעיתונאות מעשית וממנו למד את עיקרי המקצוע. בשנים הבאות עבד במערכת הקטנה של עיתון "שער", מבצע עבודות כתיבה ועריכה מכל הסוגים.

בשנת 1975 קיבל בזו אחר זו הצעות למשרה ממעריב ומידיעות אחרונות. אחרי פגישה עם נח מוזס ודב יודקובסקי בחר ב"ידיעות". יודקובסקי, שברק רואה בו את גדול העורכים של העיתון, היה המורה המרכזי השני שלו לעיתונות. אם מלביא למד כיצד להיות עיתונאי כלכלי מקצועי, מיודקובסקי למד כיצד להיות עיתונאי כלכלי להמונים.

עד היום הוא זוכר מה אמר לו יודקובסקי באחת השיחות הראשונות שלהם: "אתה באת עכשיו ל'ידיעות אחרונות', תעשה סוויץ' במחשבה שלך. אתה כותב כמו שאתה מדבר עם אמא שלך. במלים שכולם יבינו. אם יש לך מלים שאנשים לא מבינים, אל תכתוב. אתן לך דוגמה: אם למשל קיצצו את תקציב החינוך במיליארד שקל, זה לא מעניין אף אחד. ב'ידיעות אחרונות' תכתוב שבשנה הבאה ילמדו משמרת אחת במקום שתיים כתוצאה מקיצוץ תקציב החינוך. אם בנק לאומי הרוויח מיליארד וחצי במקום שני מיליארד, זה לא מעניין. ב'ידיעות אחרונות' תכתוב – כתוצאה מזה יעלו את העמלות. אתה מדבר לעם ובשפה פשוטה. זה המוטו, ככה כותבים ב'ידיעות אחרונות', ותפנים את זה".

"הפנמתי", אומר ברק. "זה באמת היה שינוי גדול. לעבור מתפיסת עולם של מקרו-כלכלה לתפיסת עולם כלכלית-צרכנית, אבל זו בעצם הייתה הגדולה של העיתון".

כשהגיע ל"שער" ניהל מלחמה עם הבעלים כדי שהעיתון יצטרף לאגודת העיתונאים ותנאי ההעסקה ישופרו. כשהגיע לידיעות אחרונות, נהנו העיתונאים מתנאים מפליגים והוועד היה חזק ודומיננטי. לאורך השנים יצא ברק, שמעולם לא היה חבר רשמי בוועד העיתונאים של ידיעות אחרונות, לכמה וכמה מאבקים על תנאי ההעסקה בעיתון.

הראשון היה דווקא נגד חברי העיתון הוותיקים, שביקשו להעניק לעצמם זכויות יתר לעומת שאר העיתונאים. ברק הכיר בתרומתם, אך התנגד לאפליה. הוא ניסה לגייס את חבריו הצעירים למאבק, אך ברגע האמת נותר לבדו במערכה. "עיתונאים, אתה יודע, כל אחד מטריד אותו, סליחה על הביטוי, התחת שלו", הוא אומר. "זו הסיבה שאחר-כך לא הצטרפתי לוועד. ראיתי שאין עם מי להילחם. אתה נלחם ופתאום אתה נשאר גנרל לבד, בלי חיילים".

בשנת 2000 הגיעו מאבקיו לשיא. עובדי המינהלה והדפוס בידיעות אחרונות פתחו בשביתה, וההנהלה סירבה להתפשר. היא הדפיסה את העיתון בבתי-דפוס מתחרים ובמקביל גייסה לעזרתה את ועד העיתונאים. "אני וגדעון עשת יצאנו אז נגד ועד העיתונאים, כי הבנו מה שהם כנראה לא הבינו, שבעצם מדובר בשבירת העבודה המאורגנת בעיתון", נזכר ברק.

"הרגשת קבס אחזה בי כאשר צפיתי בך מנסה להסביר מדוע ההנהלה צודקת", כתב ברק ליו"ר ועד העיתונאים דאז יוסף ג'קסון. "לא צריך להרחיק לכת כדי לראות לאן הגענו אנו העיתונאים בגלל ועדים כאלה, כאשר בעוד חודשים ספורים יהיה פה חרם נגד ההנהלה שווה לקליפת השום. אתם מסייעים להנהלה לשבור את הוועדים האחרים... התגליתם כוועד מתרפס של מלחכי פנכה, ולו על-רקע זה טוב היה לו הייתם מתפטרים".

"כשעשיתי את זה די חששתי שזה בעצם סוף הקריירה שלי ב'ידיעות אחרונות'", הוא אומר, "אבל המצפון לא נתן לי להשלים עם זה". בדיעבד התברר כי דווקא ברק לא סבל מנקמנות ההנהלה. עד היום, הוא אומר, הוא נמצא ביחסים טובים מאוד ואף חבריים עם חיים רוזנברג, מנהל המשק בעיתון.

אחרי שהשביתה הסתיימה פנה לרוזנברג וביקש שההנהלה תפתח דף חדש עם העובדים. "תראה, חיים", אמר לו ברק, "נגמרה המלחמה. עכשיו צריכים כולנו ללכת יחד. אני אהוד מאוד עכשיו על-ידי העובדים האחרים ובסך-הכל נשארתי גם בקשרים טובים איתכם, בוא תן לי לנסות ליישב את ההדורים בין הצדדים". לדברי ברק, התשובה שקיבל הייתה שלהנהלה אין עניין בזה. אנשיה צילמו את מארגני השביתה, רשמו את שמותיהם ובאו חשבון איתם. כמה מהם התקשו למצוא חניה בחניון, לאחרים הוחלפו הכסאות בכסאות שבורים, אחרים מצאו את דרכם מחוץ לעיתון בכלל. "מה שיותר מעניין הוא שדווקא המשת"פים מבין העיתונאים, רובם נעלמו מהשטח", מציין ברק. הוא עצמו דווקא נותר עד לגיל הפרישה.

מאבק נוסף שניהל ברק הוביל לעימות ישיר בינו לבין יעקב כפיר, המשנה למנכ"ל ידיעות אחרונות ומי שליווה את תהליך שבירת העבודה המאורגנת בהארץ, מעריב ו"ידיעות". העילה הייתה יוזמת ההנהלה למחוק לעובדים את ימי החופשה הרבים שצברו לאורך השנים. ברק נטל על עצמו את המשימה ויזם פנייה לבית-הדין לעבודה בדרישה שיאסור את מחיקת ימי החופשה. בסופו של דבר בית-הדין לא קיבל את עמדתו.

"כפיר אמר לי שגם אם יפסיד בבית-הדין לעבודה, ילך לעליון ולא יוותר", נזכר ברק. "לדיונים נסענו יחד, פעם באוטו שלי, פעם באוטו שלו. בבית המשפט התכתשנו, ואחר-כך היינו חוזרים ביחד. באופן אישי היינו ביחסים מצוינים, למרות שדעותינו רחוקות כמזרח ממערב".

זה אדם שמפעל החיים שלו היה שבירת העבודה המאורגנת בעיתונות הישראלית. איך אתה מצליח לשמור איתו על יחסים טובים?

"ידענו שנינו לכבד כל אחד את דעותיו של האחר. אתן לך דוגמה: ב-2008 הצטרפתי לבקשת הוועד לצוות המשא-ומתן על קיצוץ שכר עובדי ההסכם הקיבוצי. כפיר מאוד תמך בזה. גם כשישבתי איתו אמרתי לו שאני חולק על כל הדרך והגישה שלו, אבל אני מכבד את עמדתו. העובדה שלא פגעו בי אחרי שיצאתי נגד ההנהלה מראה שגם הם ידעו לכבד אדם שמאמין בדעותיו ונלחם עליהן".

כשברק הצטרף לפני חמש שנים למשא-ומתן על הקיצוץ בשכר עובדי ההסכם הקיבוצי, מצבה של העבודה המאורגנת בעיתון כבר היה בכי רע. העיתונאים, שבעבר היו מאוגדים כולם וזכו לתנאי עבודה מפליגים, כולל משכורת 13, פנסיה מובטחת, קרנות השתלמות ופעילויות פנאי להם ולבני משפחותיהם, הפכו ברובם המכריע לעובדים המועסקים בחוזים אישיים, בלי אופק תעסוקתי קבוע ועם תנאים סוציאליים משתנים. מצב זה לא נוצר סתם כך, אלא היה תוצאה של שורת החלטות שקיבל ועד העיתונאים, אשר פעם אחר פעם הסכים לדרישת ההנהלה להגדיל את מספר העובדים המועסקים בחוזים אישיים בעיתון.

למה שוועד עובדים יסכים למהלך כזה?

"היה לחץ גדול של ההנהלה, והם הבטיחו לוותיקים שיפור של תנאים תמורת הנכונות לאפשר הכנסת חוזים אישיים".

הם לא הבינו שהם כורתים את הענף שעליו הם יושבים? שבעתיד לא יהיה להם כוח לדרוש דבר?

"מי שהיו אז בוועד היו ותיקים יותר, אופק התעסוקה שלהם היה יותר קצר והם דאגו לאחוריהם יותר מאשר לדורות הבאים. באמת מה שקרה זה בדיוק מה שההנהלה רצתה. רובם פרשו, ומהדור הזה נשארנו היום, אני כבר בחוץ, אבל נשארו פחות מ-30 בהסכם הקיבוצי, שגם בו מנסים כל הזמן לכרסם".

עד כמה הייתה זו גם אחריות של אגודת העיתונאים?

"הם אולי לא הבינו לאן העסק הזה הולך ובעצם הפנו גב ועורף לכל החוזים האישיים עם תנאי ההעסקה הדי מחפירים".

מצד שני, המדיניות של ההנהלה בכל זאת הביאה את ידיעות אחרונות לשיאים, הפכה אותו לאימפריה. עד שנכנס "ישראל היום" העיתון היה הצלחה פנומנלית ברמה עולמית. אולי דרכה הייתה נכונה?

"להזכירך, הימים הטובים של העיתון היו דווקא בתקופות שהעובדים הרוויחו משכורות יפות מאוד ומכובדות".

אתם עבדתם בתקופת פריחה של הענף. אתה מצפה מההנהלה שתשמור על תנאים שמתאימים לתקופה של שגשוג?

"אני לא תמים. אין ספק שהמצב קשה. אבל התוצאה בשטח לא טובה. צריך לקצץ, נכון. העיתון היום לא יכול להרשות לעצמו מה שעשה פעם, אבל עדיין אני חושב שעיתונאי שמשתכר 6,000–7,000 שקל לחודש לא יכול לעשות את מלאכתו כמו שצריך, בטח אם הוא לא ילדון וחושב להקים משפחה. תראה את התחלופה בעיתון. פעם לא הייתה תחלופה כזו, לטוב ולרע. זה חבל, אתה מפסיד הרבה ידע, אנשים באים, לומדים ועוברים אחר-כך למקומות אחרים, והעיתון בעצם כל הזמן הוא בית-ספר שמכשיר אנשים ולא נהנה מהפירות".

במקרה של ברק, התחלופה באה לאחר ארבעה עשורים, אך בשל המצוקה הכלכלית, איש כרגע אינו ממלא את תפקידו. לדבריו, תחום הביטוח כרגע אינו מכוסה בעיתון, ואודי עציון נותר לבדו בתפקיד כתב הרכב. "זה קשה להרים את זה לבד", אומר ברק. "למה, אתה הרבה שנים עשית את זה לבד", מעירה אשתו. "זה היה אחרת", הוא משיב.

מה אתה חושב כשאתה פותח היום את ידיעות אחרונות?

"אני מאוד לא אוהב את מה שאני רואה. יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שיש לי תפיסת עולם מיושנת, יכול להיות שזה מה שהצעירים אוהבים, אבל כשאני רואה עמוד אחרון עם ידיעה על איזה תחתונים לבשה דוגמנית זו או אחרת – אני לא אוהב את זה. כל ימי חשבתי שעיתון צריך לנצל את הכוח שלו כדי לתת לאנשים מידע וכדי לעזור לאנשים נגד גופים כוחניים. ידיעות כאלה הן נחמדות, אבל כשהן הופכות למיינסטרים של העיתון, אני לא אוהב את זה".

בעיתון שהתחלת בו כשליח, "בול", היו ידיעות לא פחות פרובוקטיביות.

"נכון, אבל כשהיה 'בול' והיה 'העולם הזה' ידעו ששם הפרובוקציה. היום אצלנו זה לא פרובוקציה, זה אפילו לא עיתונות צהובה, זה מידע כזה 'פישי'. אם אני מעביר ידיעה לכלכלה שבגלל שרוצים לשנות את הביטוח הסיעודי של חברי קופות-החולים, כל אחד יפסיד 150 אלף שקל, וידיעה כזו לא נכנסת לעיתון ובו בזמן נכנסים סיפורים שהם בעיקר קישוט, אז אני חושב שהעיתון במידה מסוימת חוטא. צריך למצוא את האיזון, ולדעתי מה שקורה היום זה חוסר איזון".

אתה חושב שההתארגנות החדשה יכולה לשנות משהו?

"אגודת העיתונאים נרדמה בשמירה, מה זה נרדמה, שקעה בשנת ישרים. ההתארגנות הזו גרמה להתעוררות בתחום הזה. אני רק מקווה מאוד שכל הצדדים יפסיקו לשחק משחקי אגו ויידעו לפעול יחד, כי הפיצול הזה שיש היום ב'ידיעות אחרונות', אני חושב שזה משחק בדיוק לידי מי שמעוניין בזה".

הארגון החדש טוען שהאגודה משתפת פעולה עם ההנהלה.

"שיתוף פעולה הוא בסדר, כל עוד הוא לטובת העובדים. אני בעד שיתוף פעולה והידברות. המחאות צריכות להיות צעד קיצוני. אני חושב שאפשר היה להגיע להידברות בין שני הארגונים. צריך היה לאחד כוחות וללכת יחד. עובדה שכשקם הארגון הזה, גם ההנהלה התגמשה. היא מוכנה היום לחתום על הסכם שבו גם החוזים האישיים יהיו מאורגנים באיזושהי צורה, וזו בהחלט צריכה להיות הדרך. באילו תנאים? על זה צריך להילחם".

יום חמישי, ה-31.10.13, היה יומו האחרון של ברק בעיתון. שתי ידיעות קצרות פרי עטו הופיעו בגיליון. האחת בקונטרס החדשות, על החובה להדליק אורות גם בשעות היום. האחרת במוסף "ממון", על שינוי בהגדרת הטרקטורונים ברשות המיסים. "לא פגזים", מגדיר אותן ברק, בלשון המעטה. למרות הטון הרגוע שבו הוא מדבר, והמחמאות שהוא חולק לאורך הראיון לכל אנשי ידיעות אחרונות, מאנשי ההנהלה ועד לעורכת "ממון", ניכר בו כי הוא יוצא מהעיתון גם בתחושת תסכול מסוימת.

"אני לא איש מכירות טוב", הוא אומר. "אני רגיל לתקופה שידיעה הייתה מוכרת את עצמה אם היא הייתה טובה. בתקופה האחרונה ידיעות נכנסו יותר לפי מי שהביא אותם ולא לפי התוכן שלהם. לפעמים אני מרגיש שאני צריך לבוא לעבודה במגפיים, בהשאלה מבוגי יעלון, כי יש אנשים שנכנסים לתחומים שהם לא שלהם. אני רגיל שאם אני מקבל מידע שלא שייך לתחום שלי, אני מעביר אותו לכתב הרלוונטי, וכך נהגתי תמיד. כמה מחברי, שאני ביחסים טובים איתם, לא נהגו כך. נכנסו בצעד בוטה לתחומים של אחרים. ומה שקרה זה שהפסקתי לכסות את התחומים האלה. כשראיתי שאני לא יכול לתקן את הדברים, אמרתי לעצמי שבמקום לאכול את הלב, פשוט אעשה פחות, וחבל".

לא רק חילופי הדורות בידיעות אחרונות פגעו בו, אומר ברק, גם היוזמה של מוזס להקמת עיתון כלכלי נפרד, "כלכליסט". "אני חושב ש'ידיעות' עשה בזמנו שיקול מוטעה כשהחליט להוציא את 'כלכליסט'", הוא אומר. "נכון לאותו רגע ההחלטה הייתה אולי נכונה. שוק ההון הישראלי היה בפריחה בלתי רגילה, ו'ידיעות אחרנות' הסתכל בעיניים כלות על כל המודעות שמקבלים ב'דה-מרקר' וב'גלובס' כשאצלנו המחירים היו בשמים. אבל עד שזזו עם כל הסיפור, שוק ההון השתנה. היה המשבר של 2008, והעסק נכנס לברוך לא קטן. מבחינה זו העיתוי שבו התקבלה החלטה היה נכון. העיתוי שבו העסק התחיל לצאת היה פחות טוב, וגרם להפסדים שחלק מהם שילמו חברי ואני".

בעבר ידע ברק ימים יפים יותר, אף כי אחד מהסיפורים הדרמטיים ביותר שקיבל לא פורסם בזמן אמת בידיעות אחרונות. לברק הגיע מידע על חשדות למעשי הונאה שביצע יעקב לוינסון, לשעבר יו"ר בנק הפועלים, בתקופתו כמנהל הבנק בארה"ב. "קיבלתי חומר מאוד מרשיע", הוא נזכר. גיורא גזית, שהחליף את לוינסון בתפקיד יו"ר הבנק, פנה אליו ואמר לו כך: "אני יודע שאתה עובד על הסיפור, אני רוצה להגיד לך שבנק הפועלים מאוד לא יאהב אם העסק יתפרסם. יותר מזה, אנחנו עכשיו מממנים מכונת דפוס גדולה לדפוס בראשון-לציון. השקעה אדירה. העסקה הזו עלולה להיפגע אם זה יתפרסם". המפקחת על הבנקים באותה תקופה, גליה מאור, אמרה לו שאם הסיפור יתפרסם, ייגרם " נזק אדיר לישראל", משום שהרמאות הייתה נגד הרשויות בארה"ב.

ברק פנה ליודקובסקי, סיפר לו על ממצאיו ועל האזהרות שקיבל. יודקובסקי ביקש לוודא כי המידע מוצק, ואז נפגש עם מאור ועם לוינסון עצמו. אחרי הפגישה אמר לברק כי הוחלט לגנוז את הסיפור בשל הנזק שעלול להיגרם למדינת ישראל. "אמרתי לו שאני חושב שהם טועים", נזכר ברק. בסופו של דבר הסיפור פורסם בהרחבה בעיתון "העולם הזה", תוך אזכור העובדה שנגנז בידיעות אחרונות.

למדינת ישראל אולי לא נגרם נזק אדיר, אבל כשהמשטרה החלה לחקור את הפרשה, לוינסון התאבד. "יודקובסקי קרא לי ואמר, 'תגיד, עכשיו אתה מרגיש יותר טוב, שזה לא על המצפון שלך?'", נזכר ברק. "אמרתי לו, 'לא. האיש התאבד כי הוא ידע למה הוא התאבד. אני חושב שהסיפור הוא סיפור והיה צריך לפרסם אותו'".

כחלק מחגיגות הפרישה קיבל ברק שני שערי דמה היתוליים: ממשפחתו קיבל כרזה המדמה את שער העיתון, עם הכותרת "אומרים שלום לזקן". מהמערכת קיבל כרזה המדמה את שער מוסף "ממון" עם הכותרת "בני בום". בשער שהכינה לו משפחתו יש תצלומים של נכדיו וציטוט ממוזס ("ברוך שפטרנו"). בשער שקיבל מהמערכת יש תצלומים חושפניים של הזמרות מיילי סיירוס וריהאנה.

"אני לא מקנא באלה שהיום בעיתון, כי אף אחד לא יודע להגיד מהו הקו הנכון", אומר ברק. "גם אני, כשאני מבקר את העיתון על הדוגמנית עם התחתונים, אני לא יודע, יכול להיות שזה הקו הנכון. לא כך הייתי רוצה לראות את העיתונים, אבל היום הם די מגששים איך לנווט בין הטיפות ולמצוא את הנישה כדי לשרוד. זו משימה מאוד קשה, בטח היום, כשהשיקולים המסחריים הופכים ליותר ויותר דומיננטיים, כי העיתונים חייבים למצוא לעצמם מקורות מימון כדי להתקיים.

ברק מכיר מקרוב את השפעות ההתמסחרות. "אצלנו, למשל, עשו סדרת כתבות על 'משפחות בצמיחה' בחסות בנק הפועלים", הוא אומר. "גם אני השתתפתי בכמה מהן, למרות שזה קצת הפריע לי. זה באמת היה פרויקט מעניין, ואני יודע כי ישבתי עם האנשים בשטח בבנקים ובביטוח. אבל מה שהפריע לי זה שישבת עם היועץ של בנק הפועלים ואיש הכספים של בנק הפועלים והכל בנק הפועלים".

הייתה התערבות בתוכן מטעם בנק הפועלים?

"לא, אבל לא היה בכלל מקום להתערבות, כי כשהיועץ הוא יועץ של בנק הפועלים, אז ברור שהוא מייעץ להם על בנק הפועלים. זה פרויקט נהדר אם העיתון היה עושה את זה בכוחות עצמו, אבל אני מניח שהיום הבעיה היא בעיה כספית. אני לא תמים, אנחנו חיים במציאות שונה לגמרי, אני לא אוהב אותה, אבל אני מניח שעושים היום את החשבון טוב-טוב מה ואיך.

"אבל עם כל מה שקורה ב'ידיעות אחרונות', זה נשאר הבית", מבהיר ברק. "אולי זה לא בדיוק אותו בית שרציתי, החדרים קצת נהיו יותר קטנים ויותר לחוצים, אבל זה בסך-הכל הבית, ואמרתי לאנשים שנשארו – בסך-הכל ההצלחה שלכם היא גם ההצלחה שלי. אני עדיין רואה ב'ידיעות אחרונות' מקום שבו גדלתי, ואני הייתי מאוד רוצה לראות את העיתון הזה מצליח. בדרך זו או אחרת".