1. פרשת לך לך, פרק י"ב, פסוק י': אברהם במצרים מול פרעה "וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך. ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד. ויראו אתה שרי פרעה ותלקח האשה בית פרעה. ויהללו אתה אל פרעה. ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחות ואתנת וגמלים. וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים. ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחתי היא ואקח אתה לי לאישה ועתה הנה אשתך קח ולך".
2. פרשת וירא, פרק כ', פסוק א': אברהם בגרר מול אבימלך "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה. ויבא א-להים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל. ואבימלך לא קרב אליה ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרוג. הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא בתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת. ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי כי עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם. ויתפלל אברהם אל הא-להים וירפא א-להים את אבימלך ואת אשתו ואימהותיו וילדו".
על-אף ההתנהלות המוסרית הירודה במזרח הקדום ומעמדו הכל-יכול של השליט המלך, הרי כנגדו עומד אברהם המאמין הענק, פורץ הדרך, המביא את בשורת האמונה בא-ל האחד;
אברהם בר-השיח המנהל משא-ומתן עם הא-ל על צדק ומשפט כדי למנוע החרבת סדום על יושביה, העומד בעשרה ניסיונות, ואחרון שבהם והגדול בהם - לעקוד את בנו, אברהם היושב פתח האוהל כחום היום ומצפה לאורחים כדי לקיים את מידת הכנסת אורחים; אברהם שאחרי המלחמה לשחרורו של לוט מסרב לקבל ולו "מחוט ועד שרוך נעל" משלל המלחמה המגיע לו בדין, כהצעתו של מלך סדום, ומוסיף: "ולא תאמר אני העשרתי את אברם".
מה גם שלכאורה ההתרחשויות שרה-פרעה ושרה-אבימלך הן הזדמנות קלאסית, במה למימוש האמונה הלכה למעשה והצגתה והפצתה לשינוי ומהפך מוסרי ואמוני שהוא מעיקרו תפקידו של אברהם בעולם. אך המקרא מציג לנו התנהלות אחרת, התנהלות החוזרת על עצמה בשינוים מזעריים - אך הבסיס, העיקרון זהה: המשותף בשני המקרים "הפקרת האישה תמורת חיי האיש".
הנשק האולטימטיבי של אברהם - התפילה, הבקשה לקדוש ברוך הוא - מופעל לראשונה לצורך תיקון עוול שנעשה לאבימלך ובני ביתו אחר שתי הפרשיות ולא לפני ולא במהלכן. מוזר, מה עוד שבין הפרשיות יש הבטחת הזרע, הירושה, העם והארץ. ומשפט לדעתי מכוון שהיה אמור להשפיע גם הוא על מהלכו של אברהם באירוע השני בגרר היה ההבטחה "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תיקבר בשיבה טובה" [פרק ט"ו, פסוק ט"ו]. כלומר אין חשש למיתה משונה והאסטרטגיה בגרר הייתה יכולה או אפילו צריכה להיות שונה, מה עוד שהתערבותו של הקב"ה במצרים לסיום המשבר הייתה סימן ברור לגיבוי האלוקי בכל מקרה ובכל תרחיש.
כבר אמרנו שסיפורי האבות באים ללמד. מה לומדים משני האירועים על ההתנהלות החריגה של אברהם? מה עוד שצורת פתרון המשבר על-ידי אברהם פוגעת לכאורה בתוכנית האלוקית, תוכנית שהבסיס שלה הוא "הזוג" אברהם-ושרה. אברהם פועל לכאורה, לפחות למראית עין, נגד הבסיס הזה, והקדוש ברוך הוא נאלץ לפעול בגדר מכבה-שריפות.
אין צורך להשתייך לאיזה מסדר פמיניסטי כדי להרגיש לא בנוח, בלשון המעטה, מפתרונות הקיום האישי, פתרונות המולידים בהכרח מסגרת עסקית כביכול של תן וקח. אצל פרעה, במהלכו של האירוע ואצל אבימלך - בסופו, אלף כסף לאברהם. שני מלכים גויים הפועלים לפי הנורמות הנהוגות אז בעולם, שוודאי לא היינו מאמצים אותן היום, ומנגד צובעת התורה את אברהם כמאמץ את אותן נורמות ומתיישר עם כללי המשחק הלא-אברהמי. את הנשק העיקרי של אברהם - "התפילה לריבונו של עולם" - הוא מפעיל רק לטובת תיקון האבל למשפחת אבימלך, רק עם הורדת המסך.
לעניות דעתי ההתרחשויות והצגתן מלמדות על שני עקרונות: האחד אינפורמטיבי והשני עיקרון התנהלותי עקרוני של היהודי כפרט ושל האדם ככלל. - הלימוד הראשון והבסיסי: לאשר שוב ושוב את העובדה שאבותינו היו גדולים בכל קנה-מידה, לא רק בהשוואה לתקופתם, אך לא "מלאכים מסולם יעקב" היו, אלא בני אדם, ורק ככאלו אנחנו יכולים לנסות להגיע לקצת ממידתם, ודאי למידתו של אברהם.
- הלימוד השני הנובע מהראשון ומרחיב אותו והוא הזכות והחובה של האדם, כמי שנברא בצלם, בציפייה לעזרת הא-ל, ראשית כל לפעול בעולמו כבעל בחירה ולהתמודד עם שלל אתגרי החיים. ואם לפרט: קל וחומר שהחובה הזו מוטלת עלינו כציבור, וודאי כעם. לשם כך התורה לא מסתירה, לא מייפה ולא מעגלת פינות.
