פח"ע, פשע מאורגן ופאניקה

פח"ע - פעילות חבלנית עוינת היה המונח המקובל עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת למעשי טרור. בשנות ה-60 וה-70 נקראו הטרוריסטים חבלנים, עד שהחליפו את הגדרתם ל"מחבלים", להבדילם מחבלני כוחותינו לדורותיהם. בשנות ה-90, בעקבות האינתיפאדה השנייה והרצחנית נמוג המושג פח"ע ואת מקומו תפס המונח הבינלאומי "טרור". ההוויה מעצבת תודעה, אמר קרל מרכס, ולפחות בעניין זה צדק. המונח "טרור" מיטיב לשקף את התופעה מאשר המונח פח"ע. ככלות הכל התכלית של הטרור היא לזרוע חרדה ובהלה בקרב הציבור ולא רק לבצע פעילויות עוינות נגד המדינה.

פשע מאורגן היא הגדרה שנויה במחלוקת. במשך עשרות שנים נלחמה המשטרה בחירוף נפש ממש כדי לדחות את ההגדרה הזו למציאות הישראלית. היא העדיפה לאמץ את המושג האווילי שהטביעה ועדת שימרון בשנת 1978 - "פשע מאורגן נוסח ישראל", אך העדיפה את המושג המכובס "פשיעה מאורגנת". משחוקק בשנת 2003 החוק למאבק בארגוני הפשיעה רווח למשטרה. המונח "ארגוני פשיעה" שחרר אותה סופית מהאיום של המושג "הפשע המאורגן". היסוד בהגדרה של "פשע מאורגן", שכל כך מבעית את המשטרה, הוא ההסתייעות של הארגון הפלילי בבעלי תפקידים מן השלטון. לא רק שזו שחיתות שאין לה שיעור, אלא זה כתב אישום חמור נגד רשויות אכיפת החוק שגם נרדמו בשמירה וגם חצו את הקווים.

פאניקה היא בהלה. במדעי החברה דנים לא מעט בפאניקות מוסריות שמקורן בדרך כלל באירועים הנוגעים לעבריינות. המחקר יודע לתאר ולהסביר כיצד מלובות הפאניקות, ולפעמים ממש נוצרות יש מאין, וכיצד הצדדים המעורבים בהן פועלים.


הפאניקה סביב גל החיסולים האחרון בעולם התחתון


לאחרונה הציף את המדינה גל אלים של מעשים פליליים על-רקע חיסולי חשבונות בעולם התחתון. לשיא הוא הגיע בפיצוץ המכונית באשקלון, ביום 2.11.13 בו דרור דמארי - כנראה דמות מוכרת למשטרה - נפצע קשה מאוד. עשרה ימים קודם, ב-24.10.13 נרצח ג'קי בניטה וחברו אבי ביטון נפצע קשה, בפיצוץ מכוניתם באשקלון. הזיכרון החלול של עיתונאים רבים לא אפשר להם להזכיר לציבור שהיו בישראל גלים גבוהים מאלו. בין השנים 1980-1978 שטף צונאמי של פיצוצים את אזור תל אביב. לא רק עבריינים נפגעו אלא גם אזרחים. לאחד מראשי העולם התחתון בתל אביב קראו מוחמד שניר.

צר המקום מלהכיל את רצף הפיצוצים שהיו אז. אזכיר רק את אלו שהסתיימו ברצח ממש והם: דוד שולמן, אמנון רז ואשתו, יוסף לב "אבו טום" ומשה דושי. אותם מפוצצים תכננו גם לפוצץ מכונית תופת במטה מחוז תל אביב של המשטרה ולחסל את תת-ניצב (בדרגתו אז) בנימין זיגל ז"ל. בסופו של יום מרביתם נתפסו על-ידי המשטרה ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות. איש מקברניטי המשטרה אז לא העז לדבר בפומבי על כך שצריך לפעול נגדם כמו נגד טרוריסטים, למרות שהאופן בו הם מלכדו את המכוניות לא נפל ממידת התחכום של רבים ממעשי הטרור העכשוויים.

ב-11.12.2003 נפל דבר בכרוניקה הפלילית בישראל. רצח המוני של אזרחים חפים מפשע התרחש בארץ על-רקע של ניסיון חיסול בעולם התחתון. מטען נפץ רב עוצמה התפוצץ ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. בתקשורת נמסר כי היעד לחיסול היה זאב רוזנשטיין. המטען שהונח על גגון בכניסה לבניין הופעל מרחוק. בגלל תקלה טכנית, או כשל מבצעי, הוא התפוצץ לא על היעד לחיסול שכנראה יצא שעה קודם לכן מהבניין. משה מזרחי (28) מאילת, רחמים סרויה (43) מתל אביב ונפתלי מגד (19) מאשדוד - עוברי-אורח תמימים - נרצחו. המפכ"ל, שלמה אהרונישקי, השווה את הרצח ביהודה הלוי לפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה שבעקבותיו יצא צה"ל למבצע "חומת מגן". המושג "פיגוע פלילי" נעשה מטבע לשון. המשטרה נקטה בצעד נדיר וביצעה מעצר של חשוד במעשה - ישי ואנונו תוך עיכוב ההודעה על מעצרו לקרוביו ולעורך דינו למשך כמה ימים, בדומה לנהוג בעת מעצר טרוריסטים. ככל הידוע המעצר הדרמטי הזה הוביל ללא כלום.


האם ההשוואה בין המאבק בארגוני הפשיעה ללחימה בטרור נובעת מפאניקה?


בגל החיסולים האחרון ובתוך הפאניקה שהתפתחה בעקבותיו, התייצבו בריש גלי השר לביטחון הפנים, ח"כ יצחק אהרונוביץ', והמפכ"ל רב-ניצב יוחנן דנינו ותבעו להעניק למשטרה, בכל הנוגע למאבקה בארגוני הפשיעה, סמכויות הנתונות כיום אך ורק לשב"כ - היינו מעצרים מנהליים, הגבלות תנועה מנהליות וכיוצא באלה. אינני משפטן, אך להערכתי סמכויות אלו אינן חוקתיות, והם יזרקו לפח אליו נזרקו רעיונות יצירתיים אחרים כמו הפרטת בתי הסוהר, והסמכות לאסור ללא משפט למשך שלוש שנים שוהים שלא כדין בישראל. בכירי המשרד לביטחון הפנים והמשטרה אינם תמימים. חלקם אף בעלי השכלה משפטית. הם יודעים ומבינים היטב שהסיכוי שסמכויות אלו יינתנו להם שווה לסיכוי שהמשטרה תקבל לשורותיה את מטוס הקרב הסילוני F-15.

לדרישה ההזויה של המשטרה לקבל לצורך המאבק בארגוני הפשיעה סמכויות הנתונות ללחימה בטרור ולשאר מרעין בישין נגד בטחון המדינה טעמים אחרים. ראשית אומר כי דרישה זו מבטאת מצוקה של מחסור במשאבים. עד כמה מצוקה זו היא אובייקטיבית או סובייקטיבית ניתן לדון במסגרת אחרת. ניצול הפאניקה לצורך קידום אינטרסים חומריים - השגת משאבים נוספים - היא תופעה ידועה ומוכרת.

לא זו אף זו, הדרישה לקבל סמכויות כאמור, מסירה גם אחריות על המציאות. היינו היא מבטאת טיעון בנוסח: "לא קיבלנו את האמצעים המתאימים, על כן אין להתלונן נגדנו על המצב שנוצר". או טיעון בנוסח "הפתרון למצב אינו תלוי בנו - אלא במי שבידיו הסמכות והרשות להקנות את האמצעים שאינם בידינו".


ארגוני פשיעה בארץ ובעולם פוצחו באמצעות סמכויות קונבנציונליות


ככל הידוע מהמחקר ומהניסיון, מאבקים בפשע מאורגן הסתייעו לא בזכות מעצרים מנהליים ולא בזכות הגבלות תנועה מנהליות, לא בזכות איסורי מפגש עם עורכי דין ולא בזכות מניעת הודעה על המעצר לקרובים. הם הסתייעו בזכות עבודה "קלאסית" של משטרה. ג'ון גוטי - "הדון היפה" - שבגיל 45 היה הבוס של משפחת גמבינו מניו-יורק, נדון בשנת 1992 למאסר עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם, על פרשה של שני מקרי רצח ו-13 עבירות סחיטה. מדובר באחד המאפיונרים הגדולים שפעלו בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-20. המודיעין של המשטרה גילה שהוא מקיים ישיבות עם חברי ארגון הפשע שלו בדירה קטנה, מעל אחד המועדונים שלו. מיקרופונים הושתלו בדירה. במקביל הצליחו לגייס כמה עדים - בעיקר בקשר לסחיטות. לא מעצר מנהלי ולא הרחקה מנהלית מניו-יורק. נחישות, התמדה ומקצועיות.

אגב, על-מנת להבטיח את פיצוח הארגון שהוא עמד בראשו, הוא נכלא בתנאי בידוד קשים בכלא מריון הידוע לשמצה. פולארד גם היה שם. הוא הושם בתא קטן בגודל של 2X2.5 מטר, מתחת לאדמה. שעה טיול לבד ביום בחצר פנימית. שתי מקלחות בשבוע. רדיו וטלוויזיה בשחור לבן. במהלך מאסרו חלה בסרטן. בשנת 2002 מת מהסרטן, בן 62, בבית הסוהר כמובן. אין טעות במדינה ובתקופה. לא ערב הסעודית ולא המאה ה-19. ארצות-הברית של אמריקה, שנות ה-90 - תחילת שנות ה-2000.

גם בישראל פוצחו ארגוני פשיעה בזכות עבודת משטרה "קלאסית". אסי אבוטבול, שעמד בראש ארגון פשיעה אימתני, נדון למאסר ממושך בפרשה שרובה ככולה נסובה על סחיטות באיומים. הוא עצמו הורשע גם בעבירה של ניהול ארגון פשיעה. חקירה סמויה עם יוזמה ויצירתיות, פרקליטות נחושה הם המתכון להצלחה כבירה.

אכיפה "קלאסית" מצד כל גורמי האכיפה היא המענה הנכון. שינויים ארגוניים במשטרה שאין כאן המקום מלפרטם הם הצעדים המתבקשים. איבוד עשתונות ורטוריקה פופוליסטית רק מגחכים את מי שאוחז בהגה של שלטון החוק.