של מי הליכוד?

פרסום הקלטת השיחה בין דן מרידור לבין סטודנט בארה"ב בה נשמע השר לשעבר כמקטרג על התנהלות מפלגתו עורר זעם בקרב כמה מנבחרי הליכוד, ובראש ובראשונה, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, הח"כית מירי רגב. למותר לציין שדן מרידור מכיר היטב את הליכוד אלא שמתעוררת התחושה שהשר לשעבר, כביכול, איננו מחובר לליכוד של היום. מירי רגב וחבריה הם הליכוד, לטוב ולרע, במיוחד לרע, ועם מציאות זו יש להשלים. הליכוד של מרידור עבר מזמן מן העולם. למען ההגינות יש להדגיש שגם בתקופתו של מרידור הליכוד לא היה הרבה יותר מתון ממה שאנו מכירים כיום. המהוגנות של דובריו לא הסתירה את דעותיהם הקיצוניות. כך שבמהות, הליכוד לא השתנה. דור בא ודור הולך אך התשתית נותרת כשהייתה.

העובדה שדן מרידור, בני בגין, מיכאל איתן וחבריהם אינם ממלאים כיום שום תפקיד משמעותי בליכוד אינה מפתיעה. דמויות אלה מצאו את עצמן אל מחוץ לרשימת הליכוד בכנסת משום שהם הגיעו לתובנות אחרות לגמרי מאלה שהיו נחלתם בעבר, בהיותם צעירם הרבה יותר.
ראשי הליכוד, כולל מנחם בגין, לא הסתירו את דעותיהם לגבי עתיד השטחים. תוכנית האוטונומיה שלאחר הסכם השלום עם מצרים רק חיזקה את התפיסה שערבי השטחים לא יהיו אזרחי ישראל ויישאו תעודות זהות ישראליות. על-פי התוכנית, ערבי השטחים היו צריכים להישאר תחת שלטון ישראלי מבלי שמעמדם האזרחי ישתנה. נכון, כול הדברים הללו נאמרו בצורה יותר מתורבתת, יותר דיפלומטית אך במהות הם לא היו שונים מדברי חוטובלי, רגב, לוין או דנון. המרחק ההיסטורי עלול להטעות אך עינון בדברי הכנסת ופרוטוקולים של ממשלות ישראל יגלה לכולם ש"קיצוניות" היא עניין של מעמד. דברי ראש הממשלה נתניהו כמתמודד על ראשות הליכוד עם חזרתו מוושינגטון כשגריר באו"ם לא היו פחות קיצוניים מאלה של דנון. נתניהו של תקופת הסכמי אוסלו, יחד עם שרון וחבריו, לא חסכו את שבט לשונם ממנהיגי המדינה באותם הימים. ייתכן אפילו שדבריהם היו הרבה יותר קשים מאלה של רגב וחבריה. השר לנדאו, כיום איש ישראל ביתנו, ועד לפני שנים לא רבות חבר ליכוד, לא הצטייר כמתון לעומת אלה המכהנים בליכוד. מאז ומעולם לנדאו הציג עמדות מאוד מרחיקות לכת, כדי לא לומר קיצוניות מאוד.

כמעט ולא נשמע

מי עוד זוכר את תקופת ה"חישוקאים" בליכוד ובראשם דוד לוי, מודעי וכד'. עמדותיהם לא היו קיצוניות מאוד? וודאי שכן. ואת ליל המיקרופונים המפורסם בוועידת הליכוד או מרכז הליכוד כשראש הממשלה יצחק שמיר ואריאל שרון התקוטטו מול מצלמות הטלוויזיה כשהאחרון זעק וצעק: מי בעד מיגור הטרור? קולו של שמיר כמעט ולא נשמע מרוב המולה. ומי עוד זוכר את הכיסאות העפים של גסטון מלכה, ואת נאום הקופים של דוד לוי, ודרישותיו של אחד מראשי הליכוד לקבל ערבות של מיליוני שקלים עבור תפקיד שר כי לא האמין שמועמד הליכוד ימלא אחר הבטחותיו.

מי שניצל את כוחו של ההמון המתלהם, עשה בו מניפולציות כרב אומן היה זה מנחם בגין עצמו. הוא זה ששיסה אלה באלה, המטיר דברים קשים ביותר על יריביו והפך אותם לאויבים המרים ביותר של המדינה. גם בנושא חוק ומשפט אין וודאות שראשי הליכוד של פעם היו מל"ו הצדיקים. אנא עיינו בתולדות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ובעזה, המעשים שנעשו כשפונו יישובי היהודים בסיני שהוחזר למצרים, הפגנות איומות ופגיעה קשה בחיילים ואף אחד לא הובא לדין. נהפוך הוא: ישנם כאלה שהתפרעויותיהם היו קשות, הפרו ברגל גסה את החוק, וכיום הם נבחרים מכובדים של הליכוד. נכון שבאותם הימים נדמה היה שיחסם של נבחרי הליכוד לבית המשפט העליון הרבה יותר ענייני ומכובד. בדיקה מעמיקה מאוד עשויה לגלות שיש לא מעט הגזמה בקביעה זו.

השנים עושות את שלהן, ודן מרידור וחבריו השתנו כי המציאות למדה אותם שלא כל חלום יכול להתגשם. יורשיהם, רגב, לוין, חוטובלי וכד', הם התוצר נאמן של חממת הליכוד לדורותיו.