תארו לעצמכם שאתם יושבים בפגישה עם פקיד בעירייה. לא ראש העירייה, לא סגנו, אפילו לא ראש אגף; פקיד במחלקה רישוי עסקים, לצורך הדוגמא. ואז, ברגע בו אתם רוצים להתחיל את הדיון, נכנסים לחדר עשרה קבצנים, מקיפים את השולחן מכל עבריו, עוברים בין כל הנוכחים ומבקשים צדקה.
לא יעלה על הדעת, נכון? אז למה זה מתקבל בטבעיות מוחלטת כאשר אנחנו נכנסים לפגישה עם ריבונו של עולם? מדוע ביומיים האחרונים, כאשר התפללתי שחרית באחד מבתי הכנסת הידועים ביותר בירושלים, לא יכולתי לומר יותר משלושה-ארבעה פסוקים ברצף מבלי שמישהו יעבור ויקשקש במטבעות שבידיו?
תאמרו: זוהי המסורת היהודית המופלאה של גמילות חסדים. אבל זה העניין, שזה לא. "לכל זמן ועת לכל חפץ", קבע שלמה המלך במגילת קהלת. וחז"ל קבעו כלל הלכתי: "העוסק במצוה פטור מן המצוה" (ולא ניכנס כאן לגדרים המעשיים של כלל זה). מה שברור הוא, שלכל מעשה יש הזמן המתאים, ושלא ניתן לפגוע בקיומה של מצוה אחת כדי לכפות עלי לקיים מצוה אחרת. ומן הכלל אל הפרט: שעת התפילה מיועדת לתפילה, והקבצן אינו רשאי לדרוש ממני להפסיק למענו את פגישתי עם הקדוש ברוך הוא.
יש פתרון, והוא פשוט כל כך, עד שנצטרך למצוא הסבר טוב מדוע הוא אינו מיושם. הפתרון הוא כזה: הקהילה תודיע, כי חבריה אינם נותנים צדקה בשעת התפילה אלא לקופת הצדקה הקהילתית (כפי שמקובל לעשות כאשר אומרים את המילים "ואתה מושל בכל" בתפילת שחרית, ובקהילות אחרות - בחזרת הש"ץ). פעם אחת בתפילה, וזהו. בכל ראש חודש יחולק הכסף שבקופה באופן שווה בין הנזקקים. אפשר להצריך הרשמה מראש, כדי להבטיח שכל אחד יקבל סכום מכובד, ואפשר לקבוע שהכסף יחולק בצורה אקראית בין כל מי שיגיע במועד החלוקה.
הפתרון הזה מתאים מכל הכיוונים. לקבצנים הוא יחסוך את ההשפלה והטירחה שבפשיטת היד עשרות ואולי מאות פעמים ביום. למתפללים הוא יאפשר להתרכז בתפילה. לקהילה הוא יתן את האפשרות לקיים מצות צדקה בצורה נאה ומכובדת. אז למה לא עושים אותו? קצת מתוך שמרנות מחשבתית, וקצת - ואולי
הרבה - משום שאז ייחשפו מי שמקבצים נדבות במירמה.
יהיה זה רק סביר לצפות, שכאשר קהילה מחלקת כספי ציבור, היא תבקש לוודא שהם מגיעים ליעד המתאים. ואז יידרשו מבקשי הנדבות לספק איזושהי הוכחה למצבם, אולי גם איזשהם נתונים כך שהגבאים יידעו למי להרבות ולמי להמעיט. אבל אז עלול להתברר, כי לא כל מי שפושט יד הוא נזקק, ולא כל מי שמספר על מצוקתו אומר בהכרח את האמת או את כל האמת.
הרב שלמה אבינר טוען, ש-90% ממקבצי הנדבות בבתי הכנסת הם רמאים (כך!). לדבריו, כאשר הוא מציע מדי פעם למישהו מהם להסדיר לו סיוע מקופת גמ"ח, הקבצן בדרך כלל נעלם בן רגע - עדות לכך שהוא אינו רוצה שמצבו ייבדק בצורה רצינית ומעמיקה. אז גם אם הרב אבינר מגזים, הוא כנראה אינו מדבר מרחשי ליבו.
נראה שנגזר עלינו להמשיך ולהתמודד עם רעת הקבצנות על שני היבטיה: גם לתת מדי פעם למי שלא בהכרח מגיע לו (ומן הסתם זה יבוא בסופו של יום על חשבונו של מי שכן מגיע לו), וגם לסבול הפרעות חוזרות ונשנות בשיחתנו עם מלך מלכי המלכים. אלא אם כן יקומו רבנים חשובים ויחליטו לשים לזה סוף. מה הסיכוי שזה יקרה? שואף לאפס.
