עד הקצה

ספק אם דרמות כמו "מקימי", על-פי ספרה של נועה ירון-דיין, יכולות לשרוד בפריים טיים של ערוץ 2. יש בסדרה החדשה הזו משהו ממכר. היא נוגעת בעצבים רגישים, ונוברת בפינצטה אבל עם מלא רחמים.

הכאב אחרי הסדרה כבד מנשוא. הוא מעיק אבל במובן החיובי של המילה. כדי לעשות זאת לא מכים בך בפטיש חמש קילו, ולאורך כל התסריט שזורות מכות קלות של פטיש-פַּסָּלים. יש בה הרבה סצנות, שכל אחת מהן חושפת עוד קליפה. היא מתקלפת עד שהלב נחשף.

הכל נראה מרוחק. קטעים מרכזיים עליהם מדברת הסדרה, כלל אינם מצולמים או מצולמים מרחוק. המשקל שניתן להם קטן לעומת השיח הפנימי שבין הדמויות. אותו שיח של תהייה ותעייה שמנסה לגשש את דרכו באפלת עולם הזוהר מחד-גיסא ובאפלת הדיכאון. המשותף לשתיהן הוא תחושת הריקנות. החיפוש העצמי מגיע דרך חוויות רוחניות, שבפרק הבכורה עדיין לא ממש נחשפות לצופה.

ב"מקימי" אין בידור והיא אינה מצועצעת. להפך, היא כבדה ורצינית, וכמעט שאינה מעלה חיוך. היא אינה מנסה לפזר את דעתם של הצופים אלא מובילה אותם בצעדים מדודים. השיח בין הדמויות עשיר במיוחד. לאוזני הצופה מן הצד זה עלול להישמע רדוד, אבל הקשבה בין השורות מגלה עומק תסריטאי מדויק.

לא כל אחד בנוי ל"מקימי". היא אינה סדרה-לעם כמו "הבורר" שמשודרת מיד אחריה. מקימי היא טלוויזיה ישראלית שאי-אפשר להישאר אדיש לה. ניסיון של אחד המשתתפים לשים קץ לחייו בקפיצה ממצוק נבלם בידי גיבור הסדרה. הסצנה ארוכה במיוחד, למרות שהמלל בה מועט. במשחק מעולה על-רקע נוף אלילי, פורץ הכאב במלוא עוצמתו ומגיע כמעט עד הקצה.

את ניצני הרפואה לאותו כאב אפשר להריח כבר על ההתחלה, השאלות נשאלו במלוא עוצמתן בלי לתת תשובות. אבל רק בפרקים הבאים נדע אולי כיצד להפוך את שיא החושך לשיא האור. הכל, כמובן, בעיני המתבונן.