"המצב", הייתה תמיד מילה שחוזרת בשיחה של כל הישראלים, מאז ילדותי. אני לא יכולה לזכור תקופה שבה לא היה "המצב נורא". אלה היו שיחות של מבוגרים ובכל מקרה לא קיבלתי תשובות על השאלות ששאלתי בעניינים מסוימים. התשובה הייתה אחידה. "זה לא לילדים". "תדעי את זה כשתהיי גדולה". (ברור שניסינו, אנו הילדים, להשיג מידע בכוחות עצמנו ולפעמים הצלחנו בקטן).
זה לא לילדים
על מה לא דיברו עם ילדים כשהייתי קטנה? על כסף, על מחלות, על סקס (גם המילה הריון נאמרה בלחש), ילדים נולדו כך לפתע-פתאום ברגע שאמרו "אימא נסעה לבית חולים. היא תביא לך אח או אחות קטנה"...
מכיוון שהייתי נשלחת ל"צרכנייה" לקנות מצרכים, אני זוכרת היטב שירקות ופירות היו עולים "גרושים". גם גבינה לבנה, לבן, אשל ושמנת היו במחיר פרוטות. תמיד, אם כן, היה פירה עם אשל, סלט ירקות עם שמן, לחם שחור, מרק עוף עם אטריות, דג קרפיון ששחה איזה 24 שעות באמבטיה לפני שהגיע לסיר ועוגת "חנק" על בסיס המון ביצים.
משתי הסבתות הנפלאות שלי, סבתא אחת שמרה לי, תמיד, תפוח-עץ שהיה מצרך לא נפוץ. ידעתי שזו האהבה בעצמה שנמצאת בתוך התפוח. הסבתא השנייה הכינה לי, בעונה, תות-שדה עם שמנת. אף אחד לא יודע איפה השיגה את תות-השדה והיום כבר אי-אפשר לשאול אותה...
"המצב" בנקודת שפל
היום "המצב" הגיע לנקודת שפל שלא הייתה כמוה (ואל תספרו לי שהביטחון נפלא, המדינה מופלאה, הממשלה יציבה ואין עם כמו הישראלים, אלה שערבים זה לזה...).
כשאני עוברת על חשבון הסופרמרקט או המכולת, אני לא מאמינה למה שאני רואה. החשבון כל כך גדול והמצרכים כל כך מועטים. אין ירקות "זולים". אין גבינה "זולה". אי-אפשר להרכיב ארוחה טובה ב"זול" (אולי בשוק בבני ברק - אבל אני לא גרה שם). אני עוברת שוב על החשבון ויודעת שהוא גבוה יותר מהחשבון בשבוע שעבר, המחירים עולים להם בשקט, אף אחד לא אומר כלום, אין עם מי לדבר. כאוס בכיס, כאוס בנפש, כאוס בנשמה.
כאוס מלוא כל העין
הכאוס בנשמה לא נגרם רק מחשבון המכולת הכל כך חשוב לניהול החיים, אלא מכל מה שקורה פה כל הזמן. האבטלה שהגיעה ל-11%, עם מובטלים חדשים כל שבוע. הניסיונות העלובים והמקוממים של הממשל לספר לנו על צמיחה, שפע מקומות עבודה, "עוד מעט יהיה מצוין פה, רק תשלמו עכשיו את המיסים החדשים והכל יהיה בסדר". הסיפורים הפתטיים של הקוסם
יאיר לפיד, שאוטוטו פותר פה את כל הבעיות. נזכרתי בשטייניץ שהיה מספר לנו בקדנציה הקודמת, כי אנחנו המדינה היחידה בעולם שבה הכלכלה מזהירה לעומת ספרד, יוון, פורטוגל ואמריקה...
"עבדים של הממשלה"
"אנחנו עבדים של הממשלה הזו" אומר משה איבגי, שחקן ובמאי ישראלי, ששופך את מררתו בתוכנית טלוויזיה ו/אומר את מה שכולם מרגישים. נזכרתי איך צחקו על
דפני ליף, אישה צעירה שניסתה להגיד פה את האמת ובשלב מסוים נגררה על-ידי שוטרים כאילו הייתה חלאת-אדם. דפני לא הסתדרה טוב כפי שליברמן הסתדר. שניהם אזרחים של אותה מדינה. אחד מלא כוח וכסף ונראה כאחד שאין דבר שיעמוד בפניו. דפני - מלכת האמת - בוזתה לא פעם בתקשורת ובכלל. היא צדקה בכל דבר. כל מה שאמרה מתקיים היום: אין מעמד ביניים. כל מי שעובד בשכר אין לו מספיק כסף להתקיים, לא רק בגלל מחירי האוכל, אלא המחירים בכל תחום - מים, חשמל, דיור ומה לא?
ירידה מהארץ ובכייה
אני זוכרת תקופות של ירידה מהארץ. הרבה פעמים. תמיד היו סיבות טובות למשפחות וליחידים לחפש להם חיים במקום אחר. עכשיו נראה כי היורדים הם פטריוטים, יוצאי צבא ביחידות לוחמים, מלח הארץ, בעלי מקצועות שיכולנו כולנו להתברך בהם, יחד איתם. זו ירידה אחרת: יורדים ובוכים. יורדים למקום שם יש עבודה וחיים של כבוד, לפחות למראית עין, לפחות באופן יחסי. כבוד? זוכרים את המילה? נראה שמהחומר הזה לא נשאר כאן כלום. אצלנו, אם אתם עוקבים אחר החיים - לא נשארה טיפה אחת של כבוד. אפילו לא טיפה אחת. זה כבר דבר שאי-אפשר לשאת.
