"אני שולל את פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר - אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל". מאז שנאמר המשפט הקיצוני הזה מפי אדם מתון ביותר, משה שרת, ראש ה
ממשלה השני, התיישב פרס על כסאות של שרים, ראש ממשלה וכעת הוא נשיא המדינה. ממקומו זה הוא בונה לעצמו, בסיוע אדיר של התקשורת, תדמית לאומית של מבוגר אחראי המבטא את הקונצנזוס. האם אכן טעה שרת באמירתו הקטלנית, והתדמית העדכנית נכונה?
מעקב אחר התנהלותו כנשיא אינו מותיר מקום לספק. פרס לא חיכה רגע והפך באופן חסר מעצורים את בית הנשיא לעמדה פוליטית. כבר ביום השבעתו אמר "חייבים להיפטר מהשטחים".
על דעת עצמו החליט שאפשר לדבר עם החמאס; "אם אצטרך אדבר עם
חאלד משעל" (9.12.12), "הכל פתוח, גם החמאס" (9.5.11).
עד שהמציאות הסוררת שוב טפחה על פניו היה הנשיא מגויס לנסיגה מהגולן. "סוריה תקבל את כל השטח תמורת שלום" (18.11.08). "מוכנים להתחיל מיד במו"מ עם סוריה" (20.9.10).
באותה גסות הוא מתערב במחלוקת על יו"ש: "ההתנחלויות עלולות לערער את הרוב היהודי" (10.7.12). "יש לפנות מאחזים בלתי חוקיים" (26.5.09). "אובמה רוצה התקדמות, לא עוד הצגה" (5.4.11). "איש לא ישנה את דעתי (החיובית) על אבו מאזן, גם אם יגידו שבתור נשיא אסור לי לומר אותה” (30.12.12). "יש מספיק הסכמות כדי להביא לפריצת דרך לשלום" (24.10.13). מאיים שאם לא יהיה הסכם הטרור יחזור (10.1.13). בראיון יום העצמאות האחרון תמך בשחרור מחבלים עם דם על הידיים.
גם בפוליטיקה מפלגתית בארץ ואף בארה"ב הוא בוחש: "מוטב היה לנתניהו עם קואליציה אחרת" (2.3.12). "לא יהיה הסכם במזה"ת כל עוד הנשיא בוש מכהן" (22.11.07). "גם אני הייתי נותן פרס נובל לאובמה" (21.10.09). חלק מדבריו נושאים אופי הזוי: "הרש"פ - הגוף הדמוקרטי ביותר אחרי ישראל" (6.11.11). העובדה שבדמוקרטיה הזו לא היו בחירות מאז 2006 לא חשובה. לפרס מותר הכל.
פגיעה בטיעון הישראלי מעבר לביזוי ורמיסת מוסד הנשיאות מקיים פרס מסע שערורייתי לטובת הקו הפייסני של אובמה, ונגד הממשלה.
נתניהו הצליח להעלות לסדר היום העולמי את סכנת האטום האירני במאבק עקבי, וזוכה בישראל לגיבוי נרחב, כולל מרוב האופוזיציה השותפה לקו המרכזי שלו. אפילו סעודיה וצרפת משתפות איתו פעולה נוכח הסכנה המשותפת.
והנה, בעיצומו של המאמץ למניעת ההסכם שישמר לאירן את היכולת הגרעינית, מגבה לפתע פרס את אובמה ופוגע בטיעון הישראלי במשפט אחד מחושב: "לא רק אנחנו יודעים את הכל, אני מתרשם שגם אמריקה יודעת דברים" (14.11.13). את נאום רוחאני באו"ם שסיפק לאובמה תרוץ לפיוס עם אירן, הגדיר פרס "נאום מרשים".
כשנתניהו בנה לפני כשנה איום מוחשי של תקיפה ישראלית עצמאית וגרם בכך לעולם להתעורר ולהטיל עיצומים יעילים נגד אירן, שוב, ברגע הקריטי, חיבל בכך פרס בהצהירו שישראל אינה יכולה לתקוף לבד. ההתבטאות הזאת "פוצצה" את נתניהו והוא הזכיר בפומבי את הטעויות הגדולות של פרס: הסכמי אוסלו ("תמו מאה שנות טרור והחלו מאה שנות שלום" = 1,500 הרוגים), ההינתקות ("ללא הינתקות לא תהיה מדינה", 3.1.05) וההתנגדות התמוהה לתקיפה המוצלחת של הכור הגרעיני בעירק.
כזכור, ראש הממשלה בגין עצר בפעם הראשונה את המטוסים על מסלול ההמראה לפני היציאה לתקיפת הכור העירקי ב-1981, ודחה את הפעולה, כשהתברר כי פרס חשף אותה במפלגתו.
יצחק רבין כינה אותו בספרו "חתרן בלתי נלאה". סמוך להירצחו נשאל רבין על-ידי מאיר פלבסקי "מה שלום הנחש?"; "עדיין מכיש" השיב.
ראש הממשלה לשעבר,
גולדה מאיר, שנקעה נפשה מחתרנותו של פרס תחתיה כשהייתה שרת חוץ: "התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של
שמעון פרס מכל עמדה ביטחונית רגישה".
לי זכור משפט מערב בחירות ב-1981. נוכח התנגדותו להפצצת הכור הגרעיני בעירק נשאל פרס בתשדירי הבחירות של הליכוד: "מר פרס, לטובת מי אתה, בעצם?"
