מצוות החנוכה היא פרסום נס הניצחון על היוונים, אולם המילה "פרסום" בעצמה באה מיוונית. בדומה לה גם: אפוטרופוס, אפיקומן, סנדל, סנהדרין, הדיוט, פיוט, סניגור, פנס, פנקס, סופגניה ועוד מילים רבות נוספות בעברית, כולן מקורן ביוונית.

מן המפורסמות הוא שסגנון האדריכלות החיצונית של מקדש הורדוס (שמי שלא ראה אותו לא ראה בניין יפה מעולם) היה, במידה רבה, בסגנון יווני. רבים מאיתנו מקפידים על פעילות גופנית כחלק מן הבריאות, אולם בפעילות זו מעורבים סממני תרבות יווניים רבים. אז ניצחנו אותם או שהם ניצחו אותנו? ההשלכות לימינו ברורות מאליהן: האם ניתן לנצח תרבות אימפריאליסטית? האם אפשר "לנצח" את התרבות המערבית שבה אנו חיים? והאם בכלל צריך לנצח?

הדוגמאות שלעיל מראות, כי התרבות היהודית אינה דוחה לחלוטין סממנים חומריים הבאים ממקורות זרים. תרבות חומרית, כמו מילים, היא אוסף של כלים שלתוכם ניתן ליצוק תכנים חדשים או מתוקנים. כלים טובים מאפשרים הצלחה בהעברת התוכן. זו הסיבה שבגללה חכמים לא נמנעו מלקרוא לכתב המרובע שבו כותבים את ספר התורה, בשם "כתב אשורי". גם התלמוד נמסר בארמית ולא בלשון הקודש, ולכתחילה התירו לכתוב את התורה ביוונית על-פי הפסוק "יַפְת אלוקים ליֶפת וישכון באהלי שם".


לקחנו שבויים


À la guerre comme à la guerre הוא משפט ידוע שפירושו "במלחמה כמו במלחמה". אנו אכן נלחמנו ביוונים, גירשנו וניצחנו אותם. אך כמו במלחמה, ניצחון מושלם נגזר ממיקסום רווחי המלחמה: לקיחת שבויים ורתימת משאבי האויב לצרכיך. האימוץ של התרבות החומרית היוונית בצורה של מילים, ואפילו ההטמעה של כלים פילוסופיים יווניים, הם חלק מן הניצחון.

בברירה "אלו שבויים לקחת?", הייתה לחז"ל מדיניות. אומנם "חכמה בגויים - תאמין", אך ביחס ליוונים אמרו חז"ל, בסוף מסכת סוטה: "לשון יוונית (כלומר סגנון, דרכי ביטוי) לחוד" - מותרת, "וחכמה יוונית (תכנים) לחוד" - אסורה. הכמיהה המודרנית לשילוב ערכי תורה עם ערכים שמקורם "מן החוץ", היא ביטוי לכך. ישנה אומנם גם הסתכלות אחרת: כזו הרואה בעולם שדה קרב של התורה מול ערכי העולם, אולם תפיסה זו איננה מאפשרת שום התקדמות.

מדי שנה, לקראת חנוכה, ממוחזר מאמר ציני שבו שואל בנו של הכותב "החילוני" לכאורה, מדוע אנו חוגגים את חנוכה אם אנו מתנהגים כמו המתייוונים. בבסיס המאמר ישנו חוסר-הנחת שרבים חשים לאור העובדה שהתרבות היוונית היא נקודת המוצא למוסדות שאנו מרגישים מחוברים אליהם כמו אקדמיה, דמוקרטיה, אמנות או ספורט. האם גם כיום יש אפשרות לדלג על העימות ולאמץ את המודל דלעיל של "קבלת כלים ודחיית תכנים" מול התרבות המערבית, העכשווית?


קרליבך כדוגמה


התשובה קיימת במציאות. ישנם לא מעט מודלים מוצלחים. כך למשל הרב שלמה קרליבך זצ"ל הצליח לשלב בין תורה למוסיקת פולק/פופ אמריקנית. הוא הצליח לגעת בנימים כה עדינים בנפש עד כדי הכנסתו לבתי הכנסת ולבתי המדרש. יחד עם זאת, ישנה תמימות רבה מאחורי המחשבה, כי כלי הוא אמצעי ניטראלי. ישנם כלים היוצרים אינטראקציה שלילית עם תכניהם. חז"ל מספרים לנו (מסכת תענית, דף ז') כי גם יין משובח המאוכסן בכלי כסף מפוארים, סופו להחמיץ.

פתרון אפריורי כנראה שאינו בנמצא. מצב העימות אינו מתאים לנו, ובדורנו - דור שיבת ציון - אנו זקוקים לשיתוף פעולה עם כל הטוב הקיים בעולם הרחב. הכלי הנפשי המאזן הוא התודעה של עמידה "בתוך ההיכל", בתוך עולם היהדות, ולא על המקף שבין "יהדות" ו"המוכנות לראות את העולם". כל עוד נימצא עומדים בעמדת ביקורת בסיסית המעניקה יכולת סינון, בירור ולבסוף הטמעה של כלים, ערכים ותופעות בתרבות העכשווית - נוכל לנצחם בכל המובנים.