הקרב על הזיכרון או "אני מתבייש"

טרם הספקנו לעכל עובדת פטירתו של אריק איינשטיין ז"ל לבית עולמו והעובדה כי נצטרך - מכאן ואילך - להוסיף את צמד המילים "זכרונו לברכה" כל אימת שנזכיר שמו והנה מתחיל הקרב על הזיכרון. איש יחסי הציבור, רני רהב - אדם שדפוסי עולמו ותפיסת חייו הרהבתנית, כשם משפחתו שלו, רחוקים מרחק אור מתפיסת חייו והתנהגותו הצנועה שבצנועות של אריק איינשטיין ז"ל - מציע להעניק לאריק איינשטיין את פרס ישראל לאחר פטירתו.

בוקר טוב, אדון רני רהב. איפה היית עד הבוקר שלאחר פטירתו של אריק איינשטיין לבית עולמו? האם שוחחת אי-פעם שיחת נפש אישית עם אריק איינשטיין, קודם שאתה מציע להעניק לו - שלא בפניו ואולי אף שלא ברצונו ושלא בטובתו - את פרס ישראל? האם שוחחת עמו בשיחה זו - בהנחה שהתקיימה, אם בכלל, שיחה שכזו - על עובדת האפשרות שיוענק לו אי פעם פרס ישראל - ובייחוד לאחר פטירתו לבית עולמו? אם כן, מה הייתה תגובתו להצעה שכזו? אם לאו, למה לא עשית זאת קודם פטירתו לבית עולמו ואתה מנסה לכוף עליו ועל בני משפחתו, פרס - שאין כל ספק קל שבקלים שהוא ראוי גם ראוי לו - אבל לא בטוח, בכלל, שהוא וגם/או מי מבני משפחתו הקרובים רוצים בכך. האם שוחחת עם מי מבני משפחתו הקרובים של מנוח זה, לאחר פטירתו, על האפשרות להעניק לאריק איינשטיין את פרס ישראל לאחר מותו? אם כן, מה הייתה תגובתם להצעה זו?

אריק איינשטיין הינו ההיפוך הגמור בתפיסת עולמו מדרך התנהגותו הרעשנית של רני רהב והנני חוזר על הדברים, כדי להדגיש משמעות פער זה ואת העובדה של זהות מציע ההצעה, נשוא רשימה זו. ידוע ומפורסם ברבים, כי בעבר הוצע להעניק לאריק איינשטיין את פרס ישראל ומציע ההצעה היה יהורם גאון. בתגובה להצעה להעניק את פרס ישראל (או אולי הייתה זו הצעה להעניק לו פרס אחר) אמר אריק איינשטיין שהוא לא רוצה לקבל פרס זה, שכן הוא מתבייש לבוא לטקס קבלת הפרס, כפי שצוטטו דבריו בידי מוני מושונוב. אריק איינשטיין היה אדם פרטי. כן. כן. רני רהב, אדם פ-ר-ט-י. הוא לא חשף טפח מיותר לציבור מעבר למה שנדרש בשל היותו שחקן וזמר.

איש אינו יודע דבר וחצי דבר - וטוב שכך - על חייו הפרטיים של אריק איינשטיין במחיצתה של סימה אליהו המסורה, לאחר שהתגרש מאלונה איינשטיין. איש אינו יודע, דבר וחצי דבר - וטוב שכך - על חייהם הפרטים של הבן והבת שנולדו לאריק איינשטיין מנישואיו לסימה אליהו. איש אינו יודע, דבר וחצי דבר - וטוב שכך - על חייהן הפרטיים של שתי בנותיו של אריק איינשטיין מנישואיו הראשוניים, למעט עובדת נישואיהן לשני בניו של אורי זוהר. אריק איינשטיין היה האיש של הבית, הספרים, התה והלימון, ולא האיש של פתיחות רעשניות ונוצצות. אריק איינשטיין היה האיש של החברויות האישיות והנגיעות הקטנות והחמות ולא האיש של ההופעות הפומביות במצדה.

מי שיתבונן לאחור אל פס-הקול השזור לאורכם ולרוחבם של חייו של אריק איינשטיין, יגלה אדם שאמנם פעל במרכז העשייה בתחומי המשחק, הזמרה והבידור החל משנות השבעים עד תחילת שנות התשעים, אך יחד עם זאת לא נתן לעובדה זו לפגוע ברקמת האינטימיות הדקה של חייו. הוא לא היה איש של טורי הרכילויות, לא היה איש של מסיבות, ומפתיע ביותר עד כמה רגיש היה הוא - דווקא בתחום זה. משהעז מאזין לכרוך את חייהם של אנשי "לול" וכל הסיפורים שליוו חיים אלה עם מסיבות החשק שערכו אייל גולן וחבריו, טרח אריק איינשטיין - על סף ימיו האחרונים - להתקשר טלפונית לאיש הטלוויזיה גיא לרר ולהכחיש קיומם של דברים אלה. מי ששמע את ההקלטה שהקליט גיא לרר את הדברים, מבין עד כמה רגיש היה אריק איינשטיין לצנעת חייו ולפרטיותו.


הפרסת פרסים מיותרת


עזבו את אריק איינשטיין שימשיך להצטייר בזיכרוננו כמות שהיה הוא. אל תפריסו לו פרסים - ואת פרס ישראל במיוחד - לאחר מותו. אריק איינשטיין הותיר חומר רב מתועד ומוקלט, מחייו כשחקן, זמר ובדרן, ואין כל צורך לשנות את הזיכרון הציבורי שלו באמצעות הפרסת פרסים מיותרת לו, לאחר מותו - ובוודאי בלא שנשאל על כך.

אריק איינשטיין נצרב בזיכרון הקולקטיבי ובזיכרון האישי כפי שנצרב ואין צורך לשנות זיכרון זה, בכל הכבוד הראוי, בדרך מלאכותית על-ידי הענקת פרס ישראל, בדיעבד ולאחר מות. לדידי אני, אריק איינשטיין שלי הוא זה ששוטט בשכונת ילדותי, בקטע המשתרע בין מפגש הרחובות דיזנגוף-גורדון ועד חובבי-ציון, עם בניין הסיליקט של אז, גיחות ל"כתר המזרח", חוף הים והמטקות וכמובן "חוף מציצים", והמגרש הישן של קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, שהפך לחניון ועליו כתב הוא את המילים: "מכבי הישן ליד קולנוע אוריון שניאור הגדול מעבר לגדר ריח של פלאפל בא משוק בצלאל בגדד בכניסה ופתקה שוב עובר".

בכל הכבוד הראוי, זיכרונות אותנטיים הם הזיכרונות עם הטעמים והריחות הנכונים, שחלפו ואינם עוד. שום פרס ישראל ושום פרס אחר שבעולם אינו שקול כנגד המילים הנפלאות שכתב אריק איינשטיין על מגרש מכבי הישן. מי שלא חווה חוויות אלה בעצמו, בל יביא אותנו - בכל הכבוד הראוי - לחוויות משוחזרות בריח של פרס עכשווי וחסר כל טעם שהוא - עתה, בדיעבד ולאחר מות - בכל הכבוד הראוי.