לנו ארץ מיוחדת, ואנשים נפלאים, כולם, "אחרי מות", "קדושים" אומרים. בחיי היום יום - עסוקים בעניינים הקטנים, עיניים כבויות, פרצופים חמוצים ומבטים אדישים. לא מדליקים נרות בככרות, ולא שרים שירים. אבל פתאום, כשהשיירה העייפה נעצרת, נגלית לנו ארץ ישראל יפה - אחרת.
כולנו אהבנו את השירים המרגשים, של אריק איינשטיין, שלישיית גשר הירקון והחלונות הגבוהים. כולנו הצטערנו מאד לשמוע על מותו של האריה המיוחד, ופתאום כל השבט - בצערו - נהיה מאוחד.
בשנים האחרונות, איבדנו עוד הרבה יוצרים מעולים, בנוף ארצנו הקטנה - הם מאד חסרים. השיירה הולכת ומתמעטת ונשארים רק הזכרונות לדורות הבאים. חלק מהם יהיו לא יותר מסתם עוד שמות. כל מי שגדל על נכסי צאן הברזל הנפלאים, על נעמי שמר, נתן אלתרמן,
אהוד מנור והגששים, על שייקה אופיר, שושנה דמארי ועל שירי הלוחמים, על אפרים קישון, ושרה"לה שרון, ומכון אבשלום, מחובר לארץ ישראל שלי בדבק מגע מיוחד שלא קיים בשום ארץ אחרת בעולם.
"המפתחות בפנים, סע לשלום", "ילד הולך עם אמא", "הצ'ופצ'יק של הקומקום", "חולה במחלת העליצות," "השקמיסט אכל לך את הארטיק,, ועוד ועוד ועוד. כל המשפטים המצחיקים, המרימים את המורל במצבים הכי קשים. ארץ ישראל שלי היא מרקם מיוחד, שלא קיים בשום מקום אחר, כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים הכל, אף פעם לא טועים, ורק הש"ג אשם ו-הגשש חוור.
