ב-29 באוגוסט 1981 הופיע אריק איינשטיין בקיסריה. לאיינשטיין, שהיה אז בן 42, הייתה זו ההופעה האחרונה מול קהל לאחר קריירה של יותר מ-25 שנה ומאות הופעות.
במהלך סיבוב ההופעות האחרון, החלו חברי הצוות שלו לחוש כי הזמר אינו חש בנוח על הבמה, אולם עבור הציבור, פרישתו מהופעה הייתה הפתעה ואובדן. פרישתו מהופעות הובילה לספקולציות על הסיבות שהביאו אותו לכך (תאונת דרכים שעבר כעבור שנה לא עזרה) ונעו בין אלכוהול, עייפות, תגובה לחזרתה בתשובה של אישתו ועד תסביך רדיפה.
בפועל, ישנן סיבות רבות להניח שפחד קהל או חרדה חברתית מוכללת יותר, היא שגרמה לאמן אהוב ומצליח לפרוש מהקריירה המצליחה שלו, והגבילה את יכולתו לתרום לתרבות הישראלית מכישוריו. את הפסדו של איינשטיין עצמו מהתופעה - שללא ספק פגעה בו כלכלית וחברתית וכנראה גם רגשית - כנראה שנתקשה להעריך.
אם אכן פחד קהל הוא שקטע את הקריירה המצליחה של הזמר - מהמצליחים שפעלו בישראל אי פעם - הרי שהפסיכולוגיה של היום הייתה מתקשה להסביר התפרצות שכזו, בשלב מאוחר יחסית בחייו ולאחר הופעות רבות מול קהל ללא תחושת חרדה.
בספרות המקצועית של היום אין התייחסות שונה לפחד קהל שמתעורר בשלב מאוחר לעומת פחד קהל שמתחיל בילדות או בגיל ההתבגרות. אולם איינשטיין אינו הדמות הידועה היחידה שהפגינה סימפטומים של חרדה חברתית שהחלה בגיל מאוחר: שופט בית המשפט העליון בארה"ב, קלארנס תומס, לא דיבר בבית המשפט מזה קרוב לשש שנים, לאחר שהיה משפטן מצליח ומוערך במשך עשרות שנים.
סוניה פרס ז"ל נחשבה בעבר לפעילה אנרגטית במפלגת העבודה, ליד ימינו של
שמעון פרס בראשית הקריירה שלו, ונהגה להציג אותו בכנסים, עד שבתחילת שנות ה-70 נעלמה מהעין הציבורית ועשתה הכל כדי להימנע מחשיפה לאנשים.
ממחקר שערכנו במסגרת בית-הספר לדיבור מול קהל, עולה תמונה של סוג חדש של פחד קהל: כזה שתוקף אנשים מצליחים בגיל מתקדם. זו תופעה מעניינת: היא פוגעת רק באנשים בשיא הקריירה שלהם - עורכי-דין, קצינים, מרצים ומהנדסים, ולרוב כאלו שמעולם לא סבלו מפחד קהל ואף לנאום ולהרצות. תכונה נוספת היא שההתקפים הראשונים כלל אינם מרגישים כמו חרדה - האדם חש סימפטום גופני של לחץ (קושי לדבר, גמגום, רעד) אבל ללא חוויית פחד - זו מופיעה רק בהמשך.
מחקר וטיפול לבעיה פסיכולוגית לא צריך להינתן רק לחשובים ולמצליחים כמובן, אבל העובדה שאנשים מוכשרים שתרמו לחברה נאלצים להתמודד עם מגבלה שכזו היא אובדן לכולנו, ומי ייתן שאיינשטיין, שהיה אולי הקורבן הכי בולט של הגלוסופוביה, ייתן את האות להשקעה רבה יותר בטיפול ומניעה.
