לפני יותר משלוש שנים סיפרתי כאן על מכתבו הנזעם של הפסנתרן היהודי המהולל יבגני קיסין, בעל האזרחות הבריטית, למנכ"ל הבי.בי.סי. שבו הגן בלהט ובעוצמה בלתי רגילים על מדינת ישראל ומדיניותה. זהו כידוע צעד יוצא דופן אצל האמנים המערביים, כולל היהודיים ביניהם, שלא זכה לתגובה הולמת לא מצד הממסד הישראלי ולא מצד אמצעי התקשורת בישראל.
מאז קרה משהו בלתי צפוי. אותו יבגני קיסין עשה דבר שלמיטב ידיעתי לא עשה אף אמן במעמדו לפחות בארבעים השנה האחרונות. איש זה, שהוא ללא צל של ספק בין חמשת הפסנתרנים הגדולים ביותר של זמננו, ביקש לפני שנה, בשיאה של הקריירה המפוארת שלו, אזרחות ישראלית - צעד שלא עשו אפילו ידידיה המובהקים של מדינתנו כאייזק שטרן, לאונרד ברנשטיין וארתור רובינשטיין זכרונם לברכה. לפני כמה ימים נענתה בקשתו המפתיעה בחיוב, והוא קיבל את דרכונו הישראלי מידיהם של שרת הקליטה
סופה לנדבר ויו"ר הסוכנות
נתן שרנסקי.
בחירוף נפש
ביום שני (9.12.13) עלה יבגני קיסין לבמת בנייני האומה בירושלים לקול תשואותיהם של קרוב ל-3,000, לנגן קונצרט התרמה לקרן תל חי לפסנתרנים מחוננים. קיסין התעקש להופיע דווקא בירושלים, והעובדה שאף אחד מהפוליטיקאים שלנו באולם, גם לא של ראש העיר ושרת הבידור לא כיבדו אותו בנוכחותם -לא פגעה בו, אלא בכבודה ובבדמותה של מדינת ישראל. דווקא בתקופה שבה ישראל מוחרמת חדשים לבקרים על-ידי מוסדות להשכלה גבוהה בעולם המערבי, קיסין - דוקטור לשם כבוד בכמה אוניברסיטאות בעולם הגדול, שעמדתו חשובה בעיני מקבלי החלטות - הוא אחד הבודדים שבחירוף נפש מגן עלינו, נלחם בחרם ואף הבטיח חגיגית שמעתה ואילך יופיע כפסנתרן ישראלי.
קיסין ידוע ברחבי העולם כפסנתרן וירטואוז. אומנם יש בעולם וירטואוזים רבים המתגברים בהצלחה על הקשיים הטכניים של היצירות הקשות ביותר, וקיסין מסוגל לעשות זאת לא פחות טוב מכל אחד אחר. אבל יש בנגינתו פן אחר של וירטואוזיות קשה הרבה יותר להשגה והוא שליטתו המוחלטת בכל גווני הצליל. יש לו עוצמת צליל אדירה, אבל כמוסיקאי חכם ומנוסה, הוא יודע להשתמש בה לעיתים רחוקות ולא להפציץ ללא הרף. בכלל, נהוג לומר כי הטכניקה של המוסיקאים הגדולים אינה מטרה בפני עצמה אלא רק אמצעי להבעת רעיונות ורגשות. אמירה זו הפכה אומנם מזמן לקלישאה. אבל מה לעשות שהיא הולמת לחלוטין את נגינתו של אומן דגול זה.
כך, בסונטה הגדולה של שוברט שמתחילה בצליל מלא וברק וירטואוזי שלא חסרים בנגינתו, שם קיסין את הדגש דווקא על צליל שקט, שירתי ומגוון להפליא. אחרי ההפסקה הוא ניגן סונטה רומנטית סוערת מאוד של המלחין הרוסי אלכסנדר סקריבין ואחריה - גם שבעה אטיודים מפרי עטו. סקריבין שנפטר ב-1915 היה מאוד פופולרי בזמנו, והפופולריות של המוזיקה המאוד מורכבת שלו מעידה באופן משכנע על דמותו של הקהל לפני מאה שנה. הלוואי עלינו! בשבעת האטיודים שוב הייתה נגינתו של קיסין יוצאת דופן גם ברגישות וגם במחשבה עמוקה. האטיוד האחרון של סקריבין וגם הפולונז בלה במול מז'ור של שופן, אחד משלושת קטעי ההדרן, שוב הפגינו את העוצמה והברק בנגינתו של קיסין. נראה כי ארתור רובינשטיין חייך לו מן השמיים. הלכתי הביתה ובראשי מתנגן הפרק האחרון של הסונטה של שוברט על יופיו המדהים, כשחיוכו הביישני של הפסנתרן מלווה אותי, כשאליו מצטרפת משאלת לב לשמוע אותו מנגן את בטהובן - בירושלים.
