שפת הגוף של כל הדמויות המוכרות בצילום זה, אומרת יותר מ-1000 מלים מה דעתם על ערפאת המתעתע בכולם, האיש שאיתו רצו לממש את חזון השלום של אוסלו, שהיה להימור וניסוי שכשל.
לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי וגם בדרג הביטחוני. ואולם, לטעות ולא להודות ולהמשיך להשלות זה הרסני. ראוי לכל תומכי אוסלו לא להיות סרבני התפכחות, להכיר במציאות, ולא לטפח אופטימיות מגויסת מזויפת.
השאיפה לשלום ראויה ורצויה. ואולם, הבעיה היא העוורון והעדר הנכונות להודות בכישלון ולהזריק אינפוזיה לאילוזיה שניתן להגיע לפתרון ורק ישראל "אשמה".
לאור התבערה שמתחוללת במדינות ערב, מתנפצת העלילה שלפיה חוסר היציבות במזרח התיכון, "המסכן את השלום", נובע אך ורק בגלל העדר פתרון "הבעיה הפלשתינית" ב"אשמת" ישראל!
חיינו כמו נדנדה בלתי נשלטת, בין אופטימיות של פסגות, לבין פסימיות של תהומות, הכול בקיצוניות של קצוות. מזלנו שישנם בתוכנו ריאליסטים בין הפסימיסטים והאופטימיסטים הטוטאלים.
שמעון פרס הצהיר בשובו מחתימת
הסכם אוסלו: "תמו 100 שנות טרור". האמנם?
