הבוקר (18.12.13, ד') היה קריר, בערך 10 מעלות בחוץ, ואני בבית-הספר.
"שיירת הפליטים מגיעה לירושלים" קראתי בפייסבוק, "הפגנה מול קריית הממשלה". טוב, זה יותר חשוב מעוד שיעור, אני יוצא.
נסענו, אני וחברה טובה, לעיר הקודש, מסביבינו הרהרים של שלג לבן, בוהק, טהור. "איזה יופי! תראו! זה לבן!" צעקה אישה מבוגרת שישבה מאחורינו באוטובוס, "תראו!".
תחנה מרכזית. מונית לכנסת. "שלושים שקל, לאן אתם נוסעים?" הסברנו. "המדינה צריכה קודם כל לדאוג לאזרחים שלה! לא לפליטים! שיחזרו איפה שבאו" הפטיר נהג המונית, ואני חשבתי שהמדינה לא רוצה לדאוג לא לאלו ולא לאלו.
ירדנו מהמונית ופילסנו את דרכינו בערימות של שלג מאפיר שנזרק על המדרכה, מתקרבים להפגנה השקטה, כמעט שלא שמנו לב שהם שם.
נעמדנו עם מאות האנשים לצד הכביש, על המדרכה, בלי להפריע לאף אחד.
"יס פרידום! נו פריזון!" הקריאה מתנגנת שוב ושוב, מבויישת, חרישית, "אנחנו פליטים, לא פושעים" הם כמעט לוחשים.
המשכנו כמעט שעתיים, לאט-לאט נוצרה מולנו שורה של שוטרי יס"מ, מולי עמד אחד, בלונדיני, גבוה, משקפי שמש שחורות, מבט חתום. ניסיתי להסתכל לו בעיניים, להבין מה הוא חושב, מה עובר לו בראש, הוא בכלל שומע?
אלה אנשים שברחו ממלחמה! אני רוצה לצעוק לו, צעדו כל הדרך למדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון! למען השם, אנחנו עם של פליטים בעצמנו! כלא? זה הפתרון?!
אוטובוס עובר ברחוב, ממש לידנו, ואנחנו מזהים בתוכו אדם עם כובע שכתוב עליו "משטרת ההגירה". זה מתקרב. אנחנו עדיין על המדרכה, שני אוטובוסים מתקרבים לאט-לאט מימין, כמעט עולים על המפגינים, הניידות עדיין חוסמות משמאל. זהו, אין מקום, מבקשים מאיתנו לרדת לכביש. קפוא, קור כלבים, אבל הרוחות מתחילות להתלהט– כולם מבינים שהסוף של ההפגנה הזאת קרוב, מתחילים לצעוק, "נו פריזון, יס פרידום!"
כרוז מסביר בערבית משהו, ובחורה חביבה מתרגמת לנו, אנשי ההגירה מבקשים מהפליטים להתפנות לאוטובוסים, הצעקות ממשיכות, ואנחנו שמים לב שאנחנו נדחקים לאט-לאט, מבינים ששרשראות של שוטרים סוגרות עלינו מכל הכיוונים. זה הזמן לצאת מפה, אנחנו חושבים, ומפלסים את דרכנו החוצה, נעמדים ממש ליד המהומה.
אנשים נופלים, והשוטרים ממשיכים לדחוף. והמפגינים – כדי לא ליפול מדחיפות השוטרים, מתיישבים על האדמה.
בום, שוטר בועט במפגין, ובעוד אחד, ושוטר אחר מאבד כל רסן ומפזר אגרופים לכל עבר, אישה נפגעת, בוכה, עוד אדם עף ונופל.
והפליטים – כאילו לא נוכחים בתוך הבלאגן, ממשיכים בסוג של טראנס "נו פריזון!", יושבים על האדמה, מחזיקים ידיים, כאילו רגלי השוטרים המכות בהם הן לא יותר ממפרע חולף.
נמאס ליס"מניקים, והם מתחילים להרים אחד אחד, מהצווארון, ולזרוק פליט פליט, ממש לזרוק, לתוך האוטובוסים. המנגינה המונוטונית, הביישנית כמעט, השקטה שקטה, ממשיכה, "כן חופש, לא כלא".
אני התרחקתי. לא הצלחתי לעמוד יותר, אדי הדמעות על משקפי השמש והשלג סינוורו אותי, ופחדתי להוריד אותם, פחדתי להמשיך לצפות.
כמעט כולם כבר על האוטובוסים, ואני מזהה כמה פליטים שמחכים, עומדים, מחוץ להתקהלות. שוטר שמזהה אותם צועק לשוטר אחר "יש פה עוד כמה כאלה, בואו לעזור לי לקחת אותם". "כאלה", יש עוד כמה "כאלה". אני שוב בוכה.
כולם כבר על האוטובוסים, ואנחנו הישראלים שנשארו למטה, מתחילים לצעוק לשוטרים "תתביישו!", שוב ושוב, מנסים לחקות את אותו הצליל המונוטוני והשליו של הפליטים שנזרקו עכשיו לתוך האוטובוס. שוטר שמאס בפעיל שעמד לידו מתפרץ עליו, "יא בן זונה", "אימא שלי לא זונה" מחזיר לו הפעיל והשוטר מצידו מגיב ב"חכה חכה מה אני אעשה לך, אני אהרוג אותך, אני אקבור אותך".
די, אבוד, אני לא יכול יותר, אותם האנשים שאמורים להגן עליי מתנהגים ככה, בכזה חוסר אנושיות, בכזו שנאה, בכזאת מכאניות, לעזאזל, אני מתגייס לצבא בשנה הבאה, בשביל זה?
אני הולך ברגל לתחנה המרכזית, לבד, מנסה לעכל מה ראיתי, מפלס את צעדיי בהרהורים של שלג לבן, בוהק, טהור.
