1. נתחיל מהסוף: במקום להגיב, יש ליזום. חוקים המבקשים לעצור את מכונת ההסתה של ארגוני השמאל נגד ישראל ערכם לא גדול. חשוב לכתוב נגד הדומיננטיות השמאלית בשיח התקשורתי או הטירוף האנטי-ישראלי באקדמיה; חשוב לחשוף את פעילות הקרן-לשינוי-אופייה-היהודי-דמוקרטי-של-ישראל המכונה
הקרן החדשה לישראל. אלו נושאים שהוזנחו שנים רבות וטוב שיותר אנשים נחשפים אליהם.
אבל זאת רטייה על פצע פנימי, אגד מדבק לעצירת דימום תוך בטני. "לא העכבר גנב אלא החור גנב". צריך לדבר על התנאים המאפשרים גניבה, ולענייננו - התנאים המאפשרים את טירוף המערכות התעמולתי ארוך השנים נגד ישראל.
הפילוסוף מישל פוקו דיבר על שדות שיח. רשת של דיבורים שונים, במקומות מגוונים, שבאופן מצטבר מַבְנִים את אופי החשיבה הציבורי. בשיח האקדמי, בשיח המשפטי, בשיח הכלכלי והצבאי, בתקשורת, ברשתות החברתיות, בשיח הספרותי והאמנותי, בכנסים שונים, אפילו בשיח השולי (רכילות, להג ידוענים, תוכניות רדיו נידחות) ועוד.
אם בשדות השיח שלטת המחשבה שישראל היא טורף ומפלצת; שהיא האשמה העיקרית בכל סכסוך; שהיא לא שונה בהתנהגותה מאותו עם אירופי לפני כשבעים שנה, שחוקינו גזעניים ובעצם אנחנו מקיימים משטר אפרטהייד כמו אז בדרום אפריקה וכדומה טענות מאותו המין - זה מאפשר לעשות מניפולציה על התודעה הציבורית ולהטות את המחשבה הכללית לכיוון הרצוי, גם אם רק מיעוט זניח רוצה בו.
משום כך, חשוב לא רק להגיב אלא ליזום חלופה: מול הקרן החדשה צריך להקים קרן פרו-ציונית שתתמוך בארגונים פרו-ישראלים ופרו-יהודיים; מול עשרות מכוני השמאל יש להקים מכוני מחקר שמרניים; הוצאות ספרים חלופיות; טלוויזיה חלופית (פוקס ניוז ישראלי יוריד את ערוץ 2 על הברכיים).
לאחרונה ראינו כיצד משמר השמאל את כוחו באמצעות פורום סבן; זה הזמן לייסד פורום אלטרנטיבי. ישראל היום הוא חלק מהתיקון. במקום לעמוד כעניים בפתח התקשורת, קמה יוזמה ונהייתה לעיתון חדש. לאחר שנים שבהן הוזנח הקרב על התודעה, אנחנו רק בתחילת הדרך. ארוכה הדרך לחירות התודעה.
2. הנה דוגמה קטנה, שדווקא שוליותה מלמדת את התורה. מנגנונים חברתיים ותרבותיים נלמדים דווקא מהשוליים, שם נמצאים קווי התפר. המרכז קשה יותר לחדירה, משום שהוא מנוסה ומתוחכם.
בתוכנית הרדיו הקלילה "בני ברדיו", המשודרת בשעת צהריים מנומנמת, עלתה השחקנית ריקי בליך לשידור בפינה בשם "זכות הזעקה". מן הסתם תיאמו איתה מראש, אבל מה יש לשחקנית תל אביבית לזעוק בזמן שהיא קונה ירקות אורגניים? וכה אמרה: "פגשתי פה חבר בסופר ושאלתי אותו, מה מטריד אותנו היום. אז הוא אמר לי..." בליך לא ממש זועקת; היא מתעניינת בזעקה הטרנדית, מה מטריד "אותנו" היום, את החבורה הקטנה שמסביבה. לכאורה, מה זה משנה? אבל הנה, החבורה קיבלה מיקרופון באמצע היום בתחנה מואזנת, והשיח הפנימי הפך לשיח תקשורתי ארצי.
נחזור לחבר: "מה זאת אומרת? צועדים פה כעת איזה 200-150 פליטים". הכוונה למסתננים שעזבו את מתקן השהייה הפתוח ויצאו בצעדת מחאה לירושלים. בליך לא בטוחה במידע, לא ביררה פרטים, לא למדה את ההקשר הרחב - ולכן מוודאת: "נכון? שעברו את הגבול במטרה לחפש, אֶהה, להציל את חייהם". לחפש מה - עבודה? כמעט נפלט מפיה; אבל אז יישרה קו: "להציל את חייהם". האם היא יודעת שרוב המסתננים מספרים שהגיעו לחפש עבודה?
בליך ממשיכה: "הגיעו לכלא שייעדו להם, הכלא הפתוח, אני לא יודעת אם אי פעם ראית כלא פתוח - אני לא נתקלתי בדבר כזה". השם הנכון הוא "מתקן שהייה פתוח". בליך לא שמעה, אבל מחוץ לתל אביב יש מתקנים דומים באיטליה, בשבדיה ועוד. במתקן מקבלים דיור וביגוד ושירותי בריאות ומזון. אפשר לצאת ממנו, אבל מחויבים לשוב בתוך 48 שעות.
במתקן מבררים את מעמד המסתננים - מי פליט ומי מהגר עבודה. מהסופר האורגני מספרת בליך שהם "התחילו לצעוד לירושלים". אם כלא, כיצד יצאו? אבל "כולנו יודעים את זה, נכון?" לא נכון.
זה לא נגמר. השחקנית ממשיכה: "זה מטריד אותי. התמונה, אתה יודע מה? אני עוצמת את עיניי ורואה בדמיוני 200 אנשים לבושים בלויי סחבות, אחרי מסע שאלוהים יודע כמה זמן וכמה נורא היה, במדבר, מנסים לנוס על נפשם. הולכים ללון כרגע בשלג, מנסים לעלות לירושלים, לזעוק את זעקתם".
הנה הסיפור בקליפת אגוז, הריקי בליכים עוצמות עיניים ורואות בדמיונן... מה שרואים בקבוצת החברים המתכנסת בסופר האורגני בתל אביב. המסתננים האלה עשו הכל בליווי צמוד של ארגוני שמאל שציידו אותם בשלטים המתאימים ובתקשורת אוהדת, ומה זה משנה אם עברו על החוק. הם לבטח לא "לנו בשלג". בשלב מסוים עלו על אוטובוסים במימון אתם יודעים מי.
לא נסתיימה סאת הייסורים, כי אז הטילה בליך פצצה על גלקטית: "זה מזכיר לי צעדות שלג שאני לא רוצה לחשוב עליהן... ההורים שלי פליטים... ברחו בשלג מאנשים שהיו מכים אותם בגלל שהם יהודים". בשעת צהריים, בשידור רדיו תמים, הואשמה מדינת היהודים כמי שמתנהגת כמו גרמניה של הרייך השלישי, הנאצים שהוציאו מאות אלפי יהודים לצעדות המוות, שבמהלכן מתו, עונו ונרצחו. הם לא הספיקו במחנות המוות כי בעלות הברית התקרבו. עיתים ארכו צעדות המוות ימים ארוכים לאורך מאות קילומטרים, ללא מזון, שתייה, ביגוד ראוי ונעליים. מי שכוחותיו לא עמדו לו, נורה בידי הגרמנים. דומה, מה?
3. כפי שרואים, השיחה לא נשארה בסופר האורגני; היא הגיעה למאות אלפי מאזינים. הרעיונות הללו נוכחים ביתר עוז בשדות שיח רבים. לפני מספר חודשים התפרסם בארה"ב ספר בשם "גוליית - חיים ותיעוב בישראל הגדולה" מאת מקס בלומנטל.
ההיסטוריון רון רדוש כתב ש"אין עוד אמריקני שונא ישראל קיצוני יותר" מבלומנטל, בנו של איש ממשל קלינטון לשעבר סידני בלומנטל. בהשוואה לבלומנטל, אפילו ההסתה של נעם חומסקי נגד ישראל נראית מתונה. לאורך הספר משווה בלומנטל בין ישראל לגרמניה הנאצית. הנה שמות פרקים: "מחנות הריכוז" (מתקני הכליאה של המסתננים), "ליל הבדולח" (המהומות בדרום ת"א בין מהגרי עבודה לתושבים) ועוד.
אגב, מי שאירח אותו לשיחה תרבותית מול קהל אוהד וסיפק לגיטימציה לספרו המתועב היה NAF, מכון מחקר ליברלי-שמאלי בוושינגטון. הוא שאמרתי: לא רק להגיב; ליזום.
