מפאת כבודו של העיתון, אשר גם אני נמנה עם המנויים בו, לא אציין את שמו אבל השבוע עשתה מי מנציגת השירות שלו (מן הסתם בהנחיית הממונים עליה) מעשה מקומם, משפיל ובעיקר - לא אנושי.
אחת המנויות שלו, אישה מבוגרת מאוד, הלכה לעולמה. מהקיבוץ שבו הייתה חברה התקשרו למערכת המנויים של העיתון על-מנת לבטל, באופן טבעי ומתבקש, את המנוי שלה. נציגת השירות לא הסתפקה בבקשה - הלגיטימית כשלעצמה גם אילו הייתה אותה מנויה בחיים - אלא ביקשה ממי שהתקשרה כדי להודיע על ביטול המנוי לשלוח אליה את רישיון הקבורה של אותה אישה, על-מנת לקבל הוכחה ודאית לפטירתה...
כששמעתי את הדברים נותרתי המום. לא ידעתי את נפשי. באופן אינסטינקטיבי רציתי גם אני לבטל לאלתר את המנוי. עד כדי כך בערה בי חמתי. חשתי עלבון והשפלה, כאילו בי או במי ממשפחתי מדובר.
אני מבין את מצוקת העיתון ואת הרצון הטבעי להיאבק על כל לקוח, על כל מנוי, אבל - סליחה - לא כך. לא באופן לא אנושי, לא בבקשות לא סבירות, לא לגיטימיות, לא אנושיות.
מותר לכל מנוי להודיע על הפסקת המנוי שלו ולבקש שיפסיקו לחייב אותו. אין הכרח למות כדי לעשות זאת.
תחת השראתו והשפעתו של
חיים הכט, מנחה התוכנית "יצאת צדיק", המנופף אצבע מפצירה, מאשימה, בעודו שואל "מה אתם הייתם עושים?" מתבקשת בי תשובה אחת פשוטה: אני לא יודע מה אני הייתי עושה אילו ישבתי כנציג שירות של חברה, אשר על-מנת לבטל בה מנוי נדרשת תעודת הפטירה או רישיון הקבורה של המנוי לצורך אישור הפסקת המנוי. דבר אחד בטוח: לא הייתי מעז לבקש אות וסימן לפטירתו מן העולם. יש דברים שלא עושים. לא בחיים, לא במוות.
נ.ב. לכבוד מערכת המנויים של העיתון הנכבד: אל תיקחו אותי כמי שמונח לבטח, שקוע עמוק, בכיסכם. אל תראו כי מנוי ברזל, מובן מאליו. אני לא מנוי על תנאי אבל עם זאת - לא אמשיך להיות מנוי בכל תנאי, ודאי לא כל עוד לא תתנצלו ותבקשו סליחה ממשפחתה ומקיבוצה של החברה היקרה שהלכה לעולמה ונציג מקיבוצה ביקש מכם את הבקשה הטבעית, המתבקשת, המוצדקת והלגיטימית ביותר שניתן להעלותה על הדעת. מתברר שלא על כל דעת, ודאי לא על דעתכם.
