באיחור ניכר אחרי שאר סופרי "מחנה השלום", נזכר לפתע גם אגור שיף לחשוף לנו את הסיבה לכל צרותינו: "החברה הישראלית כולה מלמטה ועד לצמרת נשלטת על-ידי מה שנקרא 'ביטחון'. כל מה שחושבים כאן, רוצים, חווים, מתכננים ועושים מתחיל ונגמר בצבא ובביטחון. העבר, ההווה, העתיד. השפה, התרבות, החינוך, הבידור. החגים. ימי האבל. הזיכרונות. החלומות. התקוות. הכל" ("המאחרים", עם עובד/ספריה לעם 2013, (ע' 222-221). כה חבל שהחשיפה הזו נדפסה בספר רק אחרי למעלה ממאתיים עמודים. כי קודם לכן לא ניתן היה להבין כלל את הקשר בין מה שסופר בהם ובין שם הספר. ורק כעבור חמישים עמודים נוספים הוסבר הקשר הזה ואפילו במילים מפורשות יותר: "בעצם כולנו...אפשר להגיד שאנחנו תמיד מאחרים - איחור כרוני, איחור בלתי נמנע - מאחרים להגיע לעתיד" (ע' 277).
כאמור, חבל שסוד זה על התנהלותה של מדינת ישראל שלא לצורך כמדינה מיליטריסטית נחשף ברומן הזה בשלב כה מאוחר, כי אילו הקדים והציג אגור שיף את השקפתו זו על החברה הישראלית ועל מנהיגיה בחלקו הראשון של הרומן, היה הקורא יכול לחסוך לעצמו את קריאת השליש האחרון של הספר. בשליש זה מסופר כיצד תכננו וביצעו ב-2006 שלוש "המלאכיות" של אגור (צ'רלי) שיף התנקשות ברמטכ"ל של צה"ל, האיש שכל תפקידו הוא "לגרום כמה שיותר נזק, סבל, חורבן ומוות בכמה שפחות זמן" (ע' 223).
ליאורה ומיקי
מה אם כן מצפה לקורא במאתיים העמודים הראשונים של הספר? בצד פרקים שאת תוכנם ואת מועדם לא יבין תחילה, ימצא הקורא בעמודים אלה פרקים מובנים יותר ובהם סיפור מעשה שהתרחש בשנת 1967 המספר על זוג צעיר, ליאורה ומיקי כרם, שניהם יפים ומוכשרים ובעיקר אוהבים מאוד, שחייהם כזוג השתבשו במהלך מלחמת ששת הימים, אחרי שמיקי, יוצא קיבוץ בצפון, סטודנט בפקולטה למשפטים וסגן במילואים, נפגע בראשו מכדור של צלף בתחילת יוני 1967, במערכה על כיבוש ירושלים המזרחית.
11 שבועות אחרי שהקליע הוצא בניתוח, התעורר מיקי מתרדמת כשהוא שלם בגופו אך לא דומה כלל למי שהיה. קודם פציעתו היה מיקי גבר פעיל ומוקף חברים, אך השתחרר כגבר מהסס המתקשה לבצע פעולות פשוטות - גבר אדיש ליופייה של אשתו, ליאורה, ומסתגר מפני אנשים. ואף שלא נמצאה שום סיבה רפואית להשתנותו, נכשלו כל יוזמותיה של ליאורה לחדש את יחסיהם ולממש את התוכניות שרקמו ביחד לעתידם המשותף.
בעוד שפציעתו של מיקי זיכתה אותו, בשנה שבה נפצע, בהערצת החברה כאחד מגיבורי מלחמת ששת הימים, התמודדה ליאורה עם האמת המרה, שהגיבור שלה איבד את גבריותו. כל מאמציה לעורר מחדש אצל מיקי תשוקה אליה נכשלו. הוא פרש ממנה ועבר לישון בחדר שנועד לילד שתכננו להוליד. ובמשך שלושים השנים הבאות, עד יום פטירתו ב-1998, כמעט שלא עבד, אלא הסתגר בחדרו, בהה בסובב אותו וצפה בסרטים. תחילה שיתפה ליאורה בבעיית אין-האונות של מיקי הן את הרופא כסוף השיער שניתח את מיקי (ע' 99), הן את חברתה הוולדנית ומעוררת הקנאה מחיפה (ע' 177) ואפילו זונת רחוב מתל אביב הבקיאה ממנה בנושא מיניותם של הגברים (ע' 253), אך לבסוף ויתרה, כי הבינה שלא תצליח להחזיר למיקי את גבריותו.
אף על-פי כן לא נטשה ליאורה את מיקי, ומאהבה אליו גם לא בגדה בו עם גבר אחר. כמו-כן לא נענתה להצעתו של מיקי, שתיפרד ממנו ותממש את כיסופיה הנשיים בנישואים לגבר אחר (ע' 314). לעומת זאת שינתה שלוש פעמים את יחסה אליו. בהתחלה התגעגעה ליאורה אל מיקי הראשון "גבר חזק, חכם, יפה ומצליח". אחר כך השלימה עם מיקי השני "א-סקסואל, נזיר, מתבודד, מיזנתרופ, צמח". ולבסוף הרגישה תיעוב אל מיקי הראשון, הגברי: "תיעבתי את הזחיחות ואת השאפתנות, ואת הביטחון העצמי, ואת היוהרה, ואת האגוצנטריות שלו. אבל גם את עצמי שנאתי, על זה שאהבתי אותו, על זה שכל כך רציתי (בעבר) להסתופף בצלו הגברי" (ע' 282-281).
האפשרויות שהוחמצו
סיפור מעשה כזה פתח בפני שיף מספר אפשרויות, שכל אחת מהן הייתה יכולה להניב רומן ריאליסטי מעניין על-רקע החיים בישראל בין 1967 ל-1998. אחת, לספר על נישואי הזוג במשך שלושים השנים שחלפו מאז שחזר מיקי ממלחמת ששת הימים כגבר חסר-אונים ועד פטירתו. אחרת, להתמקד בליאורה, אישה יפה ותאבת חיים, ולספר על חייה במשך אותן שלושים שנה בחברתו של גבר, שאחרי פציעתו במלחמה התנתק ממנה כבעל וכבן זוג פעיל בחיים. והנוספת, והנועזת משתי האפשרויות הקודמות: להתרכז במיקי ולפצח את בועת עולמו, שאיש מאלה שהקיפוהו קודם לא הצליחו להבקיע אליה - לא ליאורה ולא בני משפחתו מהקיבוץ וגם לא חבריו מהצבא ומהאוניברסיטה.
שיף לא מימש אף אחת מהאפשרויות הללו לפיתוחה של עלילת הרומן כעלילה אנושית, אלא דילג בפתאומיות משנת הפציעה של מיקי במלחמת 1967 לשנת פריצתה של מלחמת לבנון השנייה ב-2006 (שהתרחשה בכלל תשע שנים אחרי פטירתו של מיקי ב-1998) - השנה שבה ביצעו "המלאכיות" שלו את ההתנקשות ברמטכ"ל. שיף הצדיק את הדילוג הזה ממלחמת ששת הימים למלחמת לבנון השנייה, לא באמצעות הדמויות שלו, אלא באמצעות דיון אובססיבי בנושא הגבריות, שהיא מילת הקוד שבה בחר כדי לציין את ההתמכרות של החברה הישראלית לביטחון ואת אשמתה בהתאחרות "להגיע לעתיד" כתוצאה מכך.
מאליו מובן, שהדילוג הזה מוכיח כי ההתמקדות באובדן הגבריות אצל מיקי לא נועדה לעורר אמפתיה לא כלפי מצבו של מיקי אחרי הפציעה וגם לא כלפי הסבל הנשי של ליאורה במשך שלושים השנה אחר כך, אלא כדי לשרת את המטרה הפוליטית שהציב לעצמו המחבר ברומן הזה. מטרה זו משתמעת מקביעתה של הזונה מרח' הירקון האומרת לליאורה: "לבעלך קרה משהו נהדר...את צריכה לשמוח בשבילו" (ע' 253), שהרי פציעתו שיחררה אותו מהחובה של הגברים להוכיח את גבריותם על-ידי נאמנות לביטחון, שאפשרה לביטחון להשתלט על כל תחומי החיים בחברה הישראלית.
כלומר: שתי צורותיה המנוגדות של הגבריות - זו הפגועה של מיקי, שאיבד במלחמת ששת הימים את האונות הגברית שלו, וזו השחצנית של הרמטכ"ל שהתגלתה במלחמת לבנון השנייה - הן שהצדיקו, לדעת שיף, להקפיץ את עלילת הספר מסיפור הפציעה של מיקי ב-1967, לסיפור ההתנקשות של "המלאכיות" ברמטכ"ל ב-2006, תשע שנים אחרי מותו של מיקי. ואכן, בעזרת הקפצה זו ביטא שיף את המטרה הרעיונית-פוליטית שהועיד לספרו זה - מטרה שכבר גייס להצגתה בעבר גם שניים מן הרומנים הקודמים שלו: "מה שרְציתם" (2007) ו"בָּחוֹל" (2010)
1. מטרה זו אפשר לסכם בקצרה כך: כל עוד לא נסרס את "הגבריות" של בכירי הקצינים בצה"ל ושל המפקדים בשאר זרועות הביטחון, לא נצליח להיות חברה אזרחית נורמלית.
עירוב הפרקים
למשמעותה של "הנורמליות" הזו עוד נגיע בהמשך, אך קודם נבהיר שאגור שיף מנע מהקורא לזהות את מטרה הפוליטית שהועיד לספרו זה במאתיים העמודים הראשונים שלו על-ידי ניצול תחבולת עירוב-הפרקים - תחבולה ספרותית שבגלל ניצול יתר שלה, ורק כמפגן לתחכום הכותב ולמורכבות הטקסט, הפכה לפגע בסיפורת הישראלית.
אף שאירועי השנים 1968-1967 שעסקו בפציעתו של מיקי ובעובדות שהתבררו אחר כך לליאורה מסופרים כרונולוגית, לא רוכזו הפרקים יחד בתחילת הרומן. הוא הדין ביחס לפרקים משנת 2006, שגם הם לא סופרו ברציפות, אף שהם משני זמנים שונים באותה שנה. קבוצת הפרקים הראשונה מספרת את האירועים מהצטרפותן של שתי "המלאכיות" מהצפון המופגז לדירתה של ליאורה בתל אביב ועד ביצוע ההתנקשות ברמטכ"ל. קבוצת הפרקים השנייה מוסרת את השיחות המוקלטות שקיים הפסיכולוג ד"ר ירמי בלוך עם ליאורה אחרי ביצוע ההתנקשות ברמטכ"ל (וגם אחרי שכבר חקר אותה קודם חוקר המשטרה, פקד
יוסי לוי), אך לכל שיחה הוצמד גם פרק שבו חשף הפסיכולוג פרטים על עצמו (על גירושיו מאשתו ועל מות בתו בת השבע-עשרה בתאונה) ואת מחשבותיו בעקבות הדברים ששמע מפי ליאורה בפגישותיהם.
עקב כך, כבר אחרי 20 העמודים הראשונים המספרים על הפציעה של מיקי ב-1967, מגיחים לפתע שני הפרקים התאומים מסוף 2006 (ע' 32-21) שהיו אמורים להיות מוצבים בסוף הספר, אחרי ביצוע ההתנקשות ברמטכ"ל. ומיד אחרי פרקים תאומים אלה של ד"ר בלוך, מוצב הפרק שמתרחש אומנם בשנת 2006, אך לפני ההתנקשות ברמטכ"ל (ע' 37-33). עירוב זה של פרקים מזמנים שונים חוזר על עצמו בהמשך, אף שאינו מוסיף לא מתח ולא עומק לעלילת הרומן, אלא רק מכביד שלא לצורך על הקורא.
הגזמה בפרקי שיחות
למרבה הצער, לא הסתפק שיף בעירוב הפרקים בלבד, אלא הכביד על הקורא גם בסצינות שיחה חסרות דמיון ומייגעות, שבהן ביטאו הדמויות באופן אמירתי-פלקטי נתחים ממשנתו הפוליטית. אפילו למיקי, שאחרי פציעתו מיעט לדבר, שמר התבטאות אחת כזו. וכך אמר מיקי לחברי הקיבוץ שבו גדל והתחנך, שרבים מבין חברי הקיבוץ אהדו אז, ב-1967, את רעיון שלמות הארץ, כאשר התבקש להשמיע דברים באוזניהם: "עכשיו אני רוצה...שבמקום להסתכל עלי תביטו לשמים, הנה שמה, תראו את הירח המלא. ... פעם בחודש הוא שלם לגמרי. תראו כמה הוא יפה. ותסלחו לי, חברים, אבל לכם, רק לכם, אני מרשה לעצמי להגיד, שהירח השלם יותר חשוב לי מירושלים השלמה..." (ע' 108).
אך את הנתחים הברורים ביותר ממשנתו שמר שיף ל"מלאכית" חווה, שהייתה בתש"ח לוחמת בפלמ"ח. וכך אמרה בסצינת השיחה שלה עם ד"ר בלוך: "גברים לא יוצאים למלחמה לבדם, על דעת עצמם. חברה שלמה יוצאת למלחמה, ובחברה הזאת לנשים יש אחריות גדולה מאוד. ...אבל בעיקר לאימהות. תראה איך הן שולחות את הבנים לשדה הקרב, עם נשיקה, עם נפנוף מטפחת, עם סנדוויצ'ים וחתיכות עוגה. כמו לטיול של בית ספר" (ע' 275). וכדי להשלים את תלונתו נגד הנשים, שמר גם לבלוך פיסה דומה של הגיג ביקורתי על הסיוע העקיף שמושיטות הנשים לחיזוק מעמדה של "הגבריות" בחברה הישראלית: "הן תמיד מתאהבות בגבוהים, מסוקסי השרירים, רחבי הכתפיים, מרובעי הלסת, גדולי החוטם, כבדי האשכים. אלה המשקיפים עליהן מתחתית העפעף" (ע' 217).
בעטיין של סצינות שיחה רבות אלה, שנדרשו לאגור שיף כדי להשלים את הצגת משנתו הפוליטית, נדחה באופן מאולץ פרק הפעולה היחיד שקיים בספר לסיומו, והוא, כמובן, הפרק שבו מתואר איך ביצעו שלוש "המלאכיות" שלו את המשימה שהטיל עליהן - התנקשות בחייו של הרמטכ"ל - משימה שכנראה גם הפסיכולוג, ד"ר ירמי בלוך, בתור "מלך מלכי הפחדנים" (ע' 52), אהד בסתר לבו.
ההתנקשות ברמטכ"ל
תחילה לא התכוונה כלל ליאורה להתנקש ברמטכ"ל. משנודע לה כי הרמטכ"ל שוכב בבית-החולים, אחרי שעבר התקף לב בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, ניסתה להתגנב אל חדרו כדי לומר לו את הדברים הבאים: "שהיה לי פעם בעל שהיה קצת כמוהו, בעצם מאוד דומה לו, מין רמטכ"ל כזה, יפה ומוכשר, אהוב ונערץ, ובעיקר בטוח בעצמו...עד שיום אחד פגע בו כדור והוא הפסיק להיות רמטכ"ל" (ע' 231); וגם כדי לבקש ממנו, "מהאיש היהיר הזה", שיוותר, "שהטירוף ייפסק", "כי עכשיו כבר ברור לכולם שמתרחש כאן אסון שאת ממדיו קשה לשער" (ע' 195-194). בניסיון הזה נכשלה ליאורה, כי הורחקה מהקומה של הרמטכ"ל על-ידי שומרי הראש שהוצבו לפני חדרו.
ההחלטה להתנקש בחייו של הרמטכ"ל התגבשה בדירתה של ליאורה רק אחרי שחמותה הקשישה, חווה, נמלטה מהקיבוץ בצפון למצוא מחסה אצלה מההפגזות מלבנון, והצטרפה לנמלטת קודמת מהצפון שכבר הייתה אצלה: צוף - בחורה שהפכה זה מקרוב לאם חד-הורית אחרי שהרתה מחוץ לנישואין לחייל בשרות חובה. משתיהן הייתה חשובה ביותר לליאורה תמיכתה של חמותה הפלמ"חניקית, שתמכה ברעיון ההתנקשות (ע' 235), בנימוק ש"אנשים לא עושים שום דבר" (320) נגד אלה שגוררים אותם למלחמות מסכנות-חיים כאלה. נימוק זה שכנע סופית את ליאורה לבצע את ההתנקשות, אך לא כדי "להשפיע על מהלכים מדיניים, לשנות את ההיסטוריה" (ע' 188-187), אלא כדי להבהיר לבחורים "שעדיף לבחור בקריירה של מטאטא רחובות מלהיות רמטכ"ל" (ע' 224).
באופן מאולץ כזה השלים שיף את ליהוק שלוש "המלאכיות" שלו, ועליהן (על קשישה הנתמכת על-ידי פיליפינית, על גמלאית בת 64 ועל בחורה המחזיקה תינוקת בזרועותיה) הטיל את משימת ההתנקשות ברמטכ"ל צה"ל. תפקידן של חווה וצוף בהתנקשות עצמה היה להסיח את דעתם של שומרי הראש כדי לאפשר לליאורה לירות (לראשונה בחייה) שני כדורים לכיוונו של הרמטכ"ל מתוך המארב במכוניתה. בסיום האירוע התברר כי לא פגעה ברמטכ"ל, וכי משלושתן רק היא נלכדה ותישפט על ביצוע התנקשות הנפל הזו.
מורשת "השאננים לציון"
לפיכך, מוצדק לסכם את הדיון ברומן באופן הבא: אגור שיף כתב את "המאחרים" כתגובה פוליטית על מלחמת לבנון השנייה, שהייתה מלחמה מוגבלת במטרותיה וגם בהיקפה. אף שהציע בו לכולנו לזנוח את "הגבריות" ולהעדיף "קריירה של מטאטא רחובות" על פני קריירה של רמטכ"ל, אין הרומן "המאחרים" מתקשר כלל לרומנים הפציפיסטיים שנכתבו אחרי מלחמות גדולות ששינו את פני ההיסטוריה, בדומה לאלה שכתבו הסופרים באירופה ובאמריקה אחרי שתי מלחמות העולם במאה ה-20, ובדומה לאחד כזה שנכתב אצלנו אחרי מלחמת השחרור ("ימי צקלג" של ס. יזהר, 1958). לעומת זאת ממשיך "המאחרים" את מורשת "השאננים לגורל ציון", המגלמת תופעה קבועה בסיפורת הישראלית של כתיבת רומנים פוליטיים, המגיבים בטווח של כעשור אחרי סיומה של כל מלחמה, על המלחמות שהעולם הערבי כופה על מדינת ישראל, מנקודת המבט הפוליטית של "מחנה השלום"
2.
כלפי מלחמה לבנון השנייה משמיע אגור שיף ברומן הזה את השקפתו הפוליטית הבאה: רק גברים יהירים וחסרי אחריות, מסוג הקצינים שפגשה ליאורה בקפה "קליפורניה" בסיום מלחמת לבנון השנייה (ר' הסצינה הרשלנית והמביכה הזו בע' 211-208), יכלו לחשוב שצריך להגיב במלחמה על חטיפת החיילים בהר-דב - מלחמה שסיבכה את המדינה ב-34 ימי לחימה, בהרוגים ובפצועים מבין הלוחמים ובחשיפת העורף האזרחי למטחים של טילים של חיזבאללה מלבנון. אם זה כל מה שמשתמע מעלילתו הקלושה של "המאחרים", ואם בנוסף לכך כה חמורות הן מגרעותיו, מוטב היה לו גנז אותו שיף בעצמו עוד לפני שהעבירו לפרסום.
למען האמת, אין הקורא רשאי להטיל את כל האשם להופעת ספר זה רק על מחברו. אשמה בכך לא פחות הוצאת עם עובד/ספריה לעם שקיבלה מאגור שיף כתב יד כה גרוע מבחינה ספרותית וכה מסוכן מבחינה רעיונית, ואף על-פי כן פירסמה אותו. הן לא ייתכן שהוצאה כה מכובדת, המעסיקה לקטורים, שהם אנשים מן הישוב ומביני עניין, וגם מערכת המורכבת מאנשי ספרות רציניים, לא תפסול על הסף כתב יד של סופר ישראלי שהעז, אחרי רצח רבין ב-1995, להעלות בעלילת הרומן הבדוי שלו רעיון מסוכן כזה, המסית בעקיפין לרצח, הפעם את רצח רמטכ"ל צה"ל.
