כבר זמן רב שתופעת ההסתננות לתל אביב נדחקה לשוליים של השיח התקשורתי כי את ערד הם כבר כבשו והשתלטו עליה כמעט באופן מלא. עוד רגע יעבור עד שנשמע ברשת הקשר הפנימי: היעד נכבש, גם תל אביב בידינו, ישנם ישראלים רבים שעבורם בירת ישראל זו תל אביב ולא ירושלים, גם אם זה נאמר בבדיחות הדעת, יש בזה כדי לשקף מציאות חברתית קיימת.
מאחורי הסטטיסטיקה של אלו הנפגעים מהמסתננים בתל אביב, נמצאים אנשים, השבוע זה קרה ל-ל', בן 55, עובד בעיריית תל אביב-יפו. אשר בשעה 20:00 לערך סיים את יום העבודה ועשה את דרכו אל תחנת האוטובוס בחזרה הביתה, כשלפתע שמע אדם רץ מאחוריו,והפנה מבט כדי לראות במה מדובר, זה היה אדם כהה עור, הוא אחז סכין בידו, ל' הצליח לחמוק כך הגן על עצמו וגרם לתוקף להשמיט את הסכין מידו. מיד הגיע אדם נוסף שהשתמש באגרופו וזה גרם לל' לאבד את שיווי משקלו וליפול על ברכיו.
בעזות מצח נצלו אנשים נוספים את המצב והצטרפו למעשה השוד, בעוד חלק מהם מפליאים בו את מכותיהם, חבריהם מחטטים בכיסיו כדי לנסות ולקחת שלל. הדברים שנגנבו ממנו היו זניחים אך המעשה גרם להשפלה. תוך מאמץ הצליח ל' להגיע לתחנת המשטרה הקרובה ולצור קשר עם בנו, את שארית הלילה הם העבירו בתחנות משטרה בניסיון למצוא שוטר שיוכל לגבות מהאב עדות ואחריו נסעו לבית החולים איכילוב, לטפל בפציעה שנגרמה לו. סיפורו של ל' הוא אחד, אך מביא למרכז הבמה תופעה מדאיגה, תופעת ההסתננות שכבר אבדה שליטה.
יומיים לאר מכן התקיימה הפגנה המונית בה לקחו חלק עשרות מסתננים שעלו יחד לירושלים נעמדו ברחבת גן הוורדים מול הכנסת כשהם מניפים בידיהם שלטים הזועקים מתוכם ודורשים זכויות כשהמרכזית בהן היא ההכרה בהם כפליטים, זכורה שהיא לכאורה אלמנטרית אך למעשה היא מכילה בתוכה את האפשרות, אם ירצו בכך, להישאר ולחיות כאן. האם בתוך כל זה הסתכלו לרגע על התרחיש ההזוי בו אזרחים נתקפו בפחד בסביבה הטבעית של חייהם, למעשה ברגע הזה נשללה מהם הזכות הבסיסית לחופש תנועה, החשש שכונן בהם מנע מהם לעבור בלילה מתחת לביתם והשאלה האם לצאת את אותו לבילוי לילי או לשוב מעבודתם הפכה לשאלה מהותית. האם זו מציאות שמתקבלת על הדעת במדינה ריבונית?
התגובות לא אחרו לבוא, הסופר דויד גרוסמן אחל למסתננים שהרדיפה אחריהם תיפסק, הסיפור שהובא כאן מלמד שהרודף הוא אותם מסתננים שעטים על דרי השכונות או סתם עוברי אורח שהזדמן להם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, והסיבה היחידה ששום דבר לא קרה עד עכשיו היא שהיה להם מזל.
גרוסמן בדבריו מטיל דופי בהתנהגות של האזרחים כלפי מי שפוגם בתחושת הביטחון שלהם בביתם. פעם אמרו שבית הוא מבצר, היום זה נאמר בהיסוס, בחוסר ביטחון, ברגע אחד המציאות יכולה להשתנות ו והאזור יהפוך לשטח צבאי סגור בחסות המושל שהזדמן לשטח רק כמה חודשים קודם לכן והוא בעזרת עברית קלוקלת ומצלמת וידאו שאוחז בידו הוא מתעד כל תנועה ומפציר בשטח הכבוש באנשיו לא לדבר, לא לשתף פעולה עם כל מי שיגיע, לברר, לשאול ובעיקר הרצון להבין איך לא הצלחנו למנוע את מה שמתרחש ממש מתחת לאף שלנו.
ולסיום קצת ביקורת עלינו כחברה וגם על תופעת nibmy:
not in my back yard
במשך תקופה ארוכה הם היו שקופים, האנשים בחצר האחורית שרבים מאיתנו נמנעו מלהסתכל בה כל עוד היא לא הגיעה אליהם הביתה, ועכשיו זה כאן, קרוב אל העין וצובט בלב. תוהים לעצמנו איך בעצם הגענו למצב הזה? החברה הישראלית כבר לא נמצאת במקום של חיפוש אשמים, זה מאוחר מדי, הגענו לנקודת האל חזור ומה שחשוב עכשיו הוא לראות איך ממשיכים מכאן.
