אכזר וגאון המלך שרון

לא תמיד התיישר האיש עם שלטון החוק, עם כללי המשחק הדמוקרטיים. כבר 'הזקן' בן-גוריון הבחין בחוסר יכולתו להיצמד אל האמת. שבעה רמטכ"לים מאמצע שנות ה-50 עד תחילת שנות ה-80, הסתייגו ממנו: משה דיין, חיים לסקוב, צבי צור (שניהם הקפיאו קידומו בטענה שאינו מוכן להקשיב לפקודות), חיים בר-לב, דוד אלעזר, מוטה גור ורפול (רק הרמטכ"ל יצחק רבין אינו ברשימה זו, בזכות חבירת שרון אליו במלחמתו נגד דיין).

לא ששרון לא כיבד את החוק ואת המשמעת הצבאית. חס וחלילה. הוא מאוד כיבד את כללי המשחק בצבא ובאזרחות, אבל חשב שהם מיועדים לאחרים, לא לו עצמו. ואם נודה על האמת, לפעמים זה הצליח לו. כשאלוף שרון דרש מהרמטכ"ל ערב מלחמת ששת הימים "לנעול בחדר סגור" את מליאת הממשלה והמליץ לרמטכ"ל ללכת לרדיו ולהכריז על גיוס מילואים, זה הצליח: הממשלה התעשתה, ושרון יצא לנהל את קרב השמדת השריון המצרי בסיני. וזה הצליח לו גם במלחמת יום הכיפורים, כשהחליט בניגוד לפקודות, לחצות את התעלה, ולהפוך את הניצחון המצרי לכניעה מצרית. שרון עצמו זכה אז, ובצדק, לתהילת עולם, כמי שהציל את עם ישראל מחורבן בית שלישי.

גם בחייו האזרחיים היו מקרים של התעלמות מן החוק, וגם כאן זה עבד לפעמים לטובה. כך היה כשקרא למתנחלים לתפוס ולאייש כל גבעה, וכך היה כשיזם מהלכים מהירים להסדרת דיור מהיר לעולים. הזלזול בחוק התבטא לעיתים אפילו בזוטות. למשל כשיזם את קבורת רעייתו לילי ז"ל בתוך שמורת טבע, בניגוד לחוק, וכשהזמין קבר לעצמו בשמורה.

הדורסנות והכוחנות, התעלמות מעקרונות הדמוקרטיה ורמיסת שלטון החוק, הגיעו לשיאם פעמיים.

פעם אחת הוא ציפצף על יסוד בסיסי בדמוקרטיה, המחייב כפיפות מוחלטת של הצבא לדרג האזרחי, היינו הממשלה. זה היה במלחמת שלום הגליל (1982), שהתפתחה ביוזמתו למלחמת לבנון הראשונה, והייתה עקובה מדם: 670 קרבנות בלחימה, ועוד 546 חללים עד הנסיגה לקו הסגול בשנת 2000. באותם ימים הוכיח שרון שיש אמת בכל כל המגרעות שתלו בו: סרבן מרות סדרתי, מפקד שמתקשה להתיישר עם כל האמת, קצין בכיר המסכן את עצם קיומם של הדמוקרטיה ושלטון החוק, בשל התנהלות כוחנית חצופה, ובניגוד מוחלט להנחיות הממשלה.

הדברים נחשפו לראשונה בתחקיר מקיף וחודרני, שערכו בכירי מעריב אברהם תירוש ואבי בטלהיים, לפני 31 שנה. ממצאים לא יאומנו אלה, ראו אור במוסף מיוחד של 48 עמודים, שצורף למעריב ביוני 1983, במלאת שנה למלחמה, ומהם עלה כי שר הביטחון שרון, הטעה בזדון את הממשלה וראשה מנחם בגין, וכפה עליהם מלחמה שלא רצו בה.

תירוש ובטלהיים: "נוצר מצב פרדוקסלי: הממשלה עסקה בדיון ובאישור מהלכים טקטיים כאשר בעצם אין לה כלים והכשרה לשקול לגביהם, והיא ניזונה מהמידע שמציגים מבקשי האישור. מהלכים גדולים, שדרשו החלטות מדיניות עקרוניות, לא הובאו לאישורה: כיבוש מזרח ביירות, תפיסת כביש ביירות-דמשק, הכניסה לדרום מערב ביירות ועוד. בגלל חוסר ההבנה הצבאית של השרים, להוציא תא"ל (בדימוס) מרדכי ציפורי, ובשל היתרון שיש תמיד במצבים כאלה לגורם הצבאי על פני הגורם האזרחי, הצליחו מנהלי המלחמה (שר הביטחון שרון והרמטכ"ל רפול) להעביר, לעיתים בדרכים מחוכמות, החלטות שונות בממשלה, וכשהשרים התעוררו כבר היה מאוחר מדי. במקרים אחרים בוצעו מהלכים בשטח לפני אישורם בדיעבד בממשלה וזו הועמדה בפני עובדה מוגמרת, גם אם תמיד היה הסבר ותירוץ למהלך כזה (הגנה על החיילים, שיפור עמדות וכד'). מלחמת של"ג הייתה מלחמה שמאושרת ע"י הדרג המדיני פרוסות-פרוסות, לעיתים בדיעבד, ותמיד תוך פקפוקים וחשדות מצד שרים, כלפי שר הביטחון והרמטכ"ל. זו הייתה בעיקר מלחמה שבסופו של דבר הגיעה למה שלא התכוונו אליה רוב אלה שהרימו יד בעד היציאה אליה".

זוהי כמובן רק תמצית הדברים, שכולם מגובים בעדויות בלעדיות שגבו מחברי הדוח מפי שרי הממשלה, ובציטוטים בלעדיים מתוך פרוטוקולים חסויים של ישיבות הממשלה. החוברת שחוללה בשעתה סערה ציבורית אדירה, תהווה עוד שנים מקור חשוב לחקר מלחמת לבנון הראשונה, בשל הצלחתה לרדת לפרטי פרטים ברזולוציה דקה מן הדקה. כותביה, תירוש ובטלהיים ועורכם יעקב ארז, זכו ובצדק בפרס סוקולוב.

הנה מעט פנינים מתוכה: "השר ברמן לשרון: איזה כיבוש תבקש לאשר מחרתיים, כדי להגן על מה שתכבוש מחר לפי האישור מהיום?"; "שרון הזהיר את השרים: אם לא נוציא את המחבלים מהבקעה, יאמרו שלנהריה דאגנו אך לקריית שמונה לא"; "השרים גילו לפתע שצה"ל נמצא בשולי נמל התעופה של ביירות וליד ארמון בעבדה בלי שאישרו זאת"; "שרון אמר בממשלה: אסור להתקרב לביירות, וציפורי קפץ: הרי אנו יושבים בתוך ביירות"; "השר לוי: מוכרחים להזעיק את שרון ולברר מה קורה. השר ארליך: ניסיתי, אי-אפשר למצוא אותו ואת רפול. לוי: זה בלתי נסבל. כל הקווים נותקו לפתע?"; "בשתי ישיבות דחתה הממשלה הצעה לכיבוש שכונת חי א-סלם, ואעפ"כ היא נכבשה"; "שרון גייס מילואים ללא ידיעתו ואישורו של ראש הממשלה. בגין נזף בו, והוא התנצל שטעה"; "בגין ללוי: אני יודע על כל המהלכים - לפעמים לפני הביצוע ולפעמים אחריו", ועוד.

בדרכים מתוחכמות עלה בידי תירוש להשיג פרוטוקולים חסויים של דיוני הממשלה. הנה קטע קצר: "דוד לוי: החלטת הממשלה הופרה. הפעולות בשטח נעשות בלי אישור הממשלה ובניגוד להחלטותיה. סמכות הממשלה מעורערת. זה דבר חמור. השר בורג: אני שומע שאנו נמצאים בכל מיני מקומות, בניגוד חמור להחלטות הממשלה ויש לשים לכך קץ. שרון: אי-אפשר לנהל מלחמה על-פי דיווחים של קרובי משפחה (כנראה התכוון לבנו אברום). בורג לשרון: אתה ממילא תדליף כל מה שנאמר פה. שרון לבורג: אתה מדליף ראשי. כל אחד יודע. ראש הממשלה לשרון: איזה מין סגנון הוא זה? לא ייתכן ששר לא יוכל לדבר בלי שיפריעו לו. אני מתנצל בפני ד"ר בורג בשם הממשלה כולה"...

בהמשך דורש בגין שלא תהיה פעילות צבאית כלשהי, גם לא מן האוויר, ללא ידיעתו ואישורו. השר שמחה ארליך: "גם לא מן הים". בגין: "גם לא ארטילריה". "שרון: איני יכול לקבל סיכום כזה. אני מבקש הצבעה. בגין: סלח לי, הממשלה היא המפקד העליון של הצבא ואתה אינך אחראי לו יותר מאיזשהו שר אחר. שר הביטחון הוא נציג הממשלה בצבא ולא נציג הצבא בממשלה. שרון מנסה למלמל אך בגין מפסיקו: אני מבקש שלא תפריע לי. אינך יכול להכריח אותי לשמוע אותך. שיהיה ברור מי מנהל כאן את העניינים. אל תכריח אותי לומר דבר שכולנו נצטער עליו".

שרון חזר וציפצף על הדמוקרטיה בגדול, בשחצנות בלתי נסלחת, גם ב-2005, עם זריקתם של 10,000 מתיישבים מבתיהם ונחלאותיהם בגוש קטיף ובשומרון. שרון בעט במנדט שעליו נבחר לראשות הממשלה (כשיריביו באותן בחירות הציעו שישראל תוותר על נצרים שבמבואות עזה ועוד שני יישובים בגוש קטיף, לעג להם שרון והודיע לעם כי "דין נצרים כדין תל אביב"), וגם היפנה עורף לתוצאות משאל חברי הליכוד, שהצביעו נגד ההינתקות. הוא פעל לאישור פורמליסטי של ההינתקות באמצעות פיטורי שרים וקניית תמיכת החרדים בכספי אתנן של 290 מיליון שקל; בז לזכויות האזרח הבסיסיות ולכללי הצדק הטבעי; ואחרי ככלות הכל גם לא השיג שום תועלת מדינית או צבאית. והכל, רק כדי לחלץ עצמו מתא הכלא שהמתין לו, אילו לא חסמו מאתרגיו את המלצת פרקליטת המדינה עדנה ארבל על העמדתו לדין באשמת נטילת שוחד.

גאון ונדיב ואכזר מכל, המלך שרון.