ביום ראשון כ"ו בשבט 26.1 הרגשתי מאוד לא טוב, בניגוד להוראת הרופא חשתי צורך להיות בין המאות הרבות, שבאו מכל רחבי הארץ ללוות את
שולמית אלוני בדרכה האחרונה.
אינני מעלה קווים לדמותה של שולמית אלוני. אני תוחם רשימה זו אך ורק בתמונת חיים אחת שחוויתי, בכל מה שהיה בכיתתי במכללת תל חי במשך למעלה משעה. זה היה לפני 40 שנה, חודש לאחר ה-31.12.73, בו התברר ש-35,000 אזרחים שלחו את שולמית אלוני לכנסת השמינית ואיתה עוד שניים - בועז מואב ומרשה פרידמן במסגרת מפלגה חדשה ושמה ר"ץ.
נתפסתי לזכרון הביקור של משלחת ר"ץ בקריית שמונה לפני 40 שנה, בתחילת שנת 1974, כאשר שמעתי את אמירת הקדיש של הבנים בבית הקברות בכפר שמריהו וקראו את פרק תהילים ט"ז. חשתי כי הבנים פורסים דפי ספר אהוב ויקר לאמם, שולמית אלוני, ספר שפרקים רבים מתוכו היא ידעה בעל-פה. הם פורסים ערכים הומאנים על קברה, על חיינו בארץ הזו.
כן זה היה בתחילת 1974, משלחת של שלושה חברי הכנסת החדשים של סיעת ר"ץ מבקרים במשך יומיים בקריית שמונה. בסדר היום שלהם היה הביקור במכללת תל חי. בביקורם במכללה התלוו להם המנכ"ל, מיליא שפכנר, ורעייתו שוריקה ברוומן, אחת מ-37 הצנחנים, שיצאו לשליחות באירופה במלחמת העולם השנייה, שוריקה הייתה בין הבודדים שחזרו אלינו. (הצנחנית שביצעה את משימות השליחות המסוכנת, כשהיא מגיעה ליעד ללא צניחה). המשלחת המכובדת נכנסה במפתיע ללא הודעה מראש לכיתתי, בה למעלה מ-40 תלמידים בוגרים בני 20, רובם ממושבים ומעיירות פיתוח, כשהתנועה הקיבוצית נטלה על עצמה משימה לאפשר להם להגיע לתעודת בגרות.
השיעור היה שיעור תנ"ך. אני לימדתי את ברכת יעקב לבנים. דנו בפסוק מספר בראשית מ"ט פס' 7-5 "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם, בְּסוֹדָם אַל-תָּבוֹא נַפְשִׁי, ...כִּי בְּאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ... אָרוּר אַפָּם כיִּ עַז... אֲפִיצֵם בְּיִשְׁרָאֵל".
שולה ביקשה ממני, אם אני מוכן לתת לה להמשיך לנהל את השיעור. נתתי לה את ספר התנ"ך שהיה בידי, אבל הסתבר שלא היה לה צורך בספר. היא ידעה את הפרק בעל-פה, והסתבר שהיא מכירה בעל-פה עוד פרקים רבים. שולה כבשה את הכיתה, שחשה כי ספר התנ"ך הוא חלק מהוויתה. ניצבה לנגד התלמידים אישה האוהבת את הספר, חיה אותו ויודעת בעל-פה רבים מפסוקיו.
שולה ידעה לכוון את התלמידים גם לפרק ל"ד, בו מסופר המעשה המחפיר של לוי ושמעון בבני שכם, שקומם את יעקב, והניע אותו לקלל את הבנים במעמד הברכה לבנים. בעוד התלמידים מחפשים את הפסוקים המתארים את המעשה המחפיר, שולה כבר מקריאה את הפרק במלואו בעל-פה. מציפה את הכתב בפרשנות המסורתית, רש"י וראב"ע.
לפני השיעור צוידו התלמידים בדפי עזר, בהם היה אוסף של דברי פרשנות של חז"ל למעשה. והינה ניצבת בפניהם חברת כנסת, שהפרשנות החז"לית היא אצלה ספר פתוח, ספר חיים המצייד אותה במאבקיה להיות אדם.
שולה לא נתנה לצלצול לקבוע, שהשיעור הסתיים, והתלמידים הלכו אחריה שבי להתעמת עם אמירה שונה בתכלית של משה כלפי לוי בברכתו בסוף ספר דברים בפרק ל"ג פס' 8.
קמצוץ מהחוויה של הפגישה האחת והיחידה, שהייתה לי עם שולמית אלוני מצאתי לנכון להעלות כאן על הכתב. את השיעור הזה של שולה קשה לשכוח. היה זה שיעור שלא תוכנן, שיעור שבוודאי לא קדם לו עיבוד של מערך שיעור מתוכנן, אבל היה זה שיעור באהבה רבה לארון הספרים היהודי ההומאני, שקיבלתי משולמית אלוני, אותה הערכתי מאוד.
