במזרח התיכון כאוס, בוקה ומבולקה, יד איש באחיו. מסביב יהום הסער וישראל נאלצת להמשיך בתהליך המדיני ונדרשת על-ידי "בת בריתה" החשובה ארה"ב להכרעות היסטוריות ולוויתורים מרחיקי לכת והרי גורל, כאילו "עסקים כרגיל". מדובר בוויתורים שממשלות ישראל בעבר ידעו להדפם או לחמוק מהם - חזרה לקווי 1967, פירוק התנחלויות והסכמה למדינה "פלשתינית" עוינת באופיה ואירידנטית במהותה, שלא ויתרה מעולם על "תוכנית השלבים" שלה ועל שאיפתה להביא בעתיד במקרה הטוב לביטולה של "מדינת היהודים", והיא אינה מסתירה זאת.
אחד הסעיפים החמורים הנידונים בשיחות לבני-קרי-עריקאת הוא זה שאותו מצליחה התקשורת הז'דנוביסטית לטשטש ולהעלים מתשומת ליבו של הציבור המותש ולכן אינו זוכה לכל התייחסות ציבורית. הכוונה היא לאפשר למדינה הפלשתינית האמורה לממש את "זכות השיבה" ולקלוט מאות אלפי פליטים פלשתינים, כאילו מדובר באיזשהו תהליך שולי וזניח שיתרחש בארץ רחוקה מעבר להרי החושך. אבל זהו תהליך מסוכן מאין כמוהו שישנה דרמטית את המאזן הדמוגרפי בתחומי ארץ ישראל המערבית, שיביא זרם אדיר ממדים של מהגרים נוספים לארצנו, ובהדרגה - באוסמוזה בלתי נמנעת בגלל הגבולות הלא טבעיים, החדירים והבלתי אפשריים המוצעים לנו - להגברת הלחץ לכינונה של "מדינת כל אזרחיה". זהו השם היצירתי שהעניק הח"כ הנמלט ד"ר
עזמי בשארה - שהיה אורח פופולרי בטרקליני השמאל התל אביבי - כתחליף מכובס לרעיון "מדינה החילונית-דמוקרטית" של אש"פ. מאבקו הכפייתי של השמאל הקיצוני כיום לאַזרֵחַ מהגרים מסתננים ומבקשי מקלט מאפריקה הוא חלק מתפיסת עולם זו ונועד לקדם אותה אג'נדה.
הכאוס המזרח תיכוני - קרקע פוריה לאל-קאעידה
המהומה, הרעש והצלצולים מסיחים את דעתנו גם מהתפתחות היסטורית חשובה ורבת משמעות, והיא שהפלשתינים שנחשבו תמיד ל"חוד החנית" של העולם הערבי נגד ישראל, נותרו ללא גב וללא תמיכה פוליטית, חומרית ומוראלית של מדינות ערב, שבעבר פיטמו אותם ואת ארגוניהם כ"חיל החלוץ" של המאבק בישראל. התמיכה והסיוע היחידים לפלשתינים באים כיום מאירופה, ארה"ב והאו"ם. לא מהעולם הערבי! גם חמאס בעזה איבד את משענתו החשובה - "האחים המוסלמים" במצרים שהודחו מן השלטון ונרדפים עתה על-ידי משטרו של הגנרל עבד אלפתח א-סיסי. היחסים בין חמאס ופטרוניתו השיעית אירן נקלעו גם הם למבוי סתום עם התחדשותה במלוא עוזה של מלחמת אלף השנים בין הסונים והשיעים.
המזרח התיכון עובר תהפוכות ותמורות גיאו-פוליטיות עמוקות שלא היו כמותן זה אלף שנים ויותר. המרחב כולו נתון לזעזועים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים - מצפון אפריקה וארצות המגרב שבהן ניכרת עתה התעוררות לאומית-תרבותית "בֶּרבֶּרית" מעניינת, בעלת מאפיינים אנטי-איסלאמיים בולטים ואף אנטי-ערביים ופרו-ישראלים (בהפגנות בֶּרבריות הונפו לאחרונה דגלי ישראל ודרום סודן לצד הדגל הברברי) - ועד צפון עירק, שבה הולכת ומתבססת בשקט ובזהירות אך בהצלחה מדינה כורדית עצמאית פורחת ומשגשגת, שבה אין דריסת רגל לממשלת עירק. לאחרונה התבשרנו על לידתה של מדינה כורדית עצמאית גם בצפון סוריה ועל דרישות שמעלה המיעוט הכורדי הגדול באירן לאוטונומיה במסגרת פדרלית.
משטרים נופלים ומדינות לאום מתפרקות למרכיביהן האתניים והשבטיים או הדתיים (סונים ושיעים ועוד) והאנרכיה חוגגת בכל מקום. עירק שסועה בין ממשלה שיעית ומיעוט סוני גדול ושותתת דם בפיגועים יומיומיים הגובים עשרות הרוגים, ובסוריה ניטשת במלוא עוזה מלחמה עקובה מדם, שהחלה כמרד נתינים נגד שלטון מיעוט רודני, הפכה למלחמה אזורית בין סונים לשיעים ועתה בוחשות בה קטר, סעודיה וטורקיה מול אירן וחיזבאללה בן חסותה. גם רוסיה הנמרצת, סין הזהירה וארה"ב ההססנית בוחשות בקלחת.
אזורים שלמים עוברים טיהור אתני ודתי. מאז פרוץ "האביב" הערבי נוספו לאירופה רווית המהגרים המוסלמיים שני מיליון פליטים מן המזרח התיכון וצפון אפריקה. עם המוסלמים שכבר נמצאים בה, הם מוסיפים לשנות את אופיה הדמוגרפי, התרבותי והחברתי וגורמים להקצנת הלכי-הרוח האנטישמיים המסורתיים והאנטי-ישראלים השוררים בה ממילא (די להזכיר את אופנת מועל-היד הנאצי ההפוך המתפשטת באירופה כאש בשדה קוצים).
ובתוך הכאוס הסורי-עירקי כבר שולטים ארגונים סלפים ג'יהאדיסטים המזוהים עם אל-קאעידה באזורים נרחבים בחלק הצפוני של סוריה ובדרומה, שעליהם הכריזו כעל ח'ליפות איסלאמית, וחוקי השריעה נאכפים בהם באכזריות. הסלפים פועלים בחופשיות בתחומי האזור הסוני של עירק נגד הצבא והממשלה השיעית. הם אינם מכירים בגבולות הבינלאומיים, משתמשים גם בצפון ירדן כמסדרון יבשתי לעירק ומקרינים גם על הנעשה ברשות הפלשתינית הרעועה. התנועה הסלפית ביהודה ושומרון מתעצמת והולכת (בכנסים שהיא עורכת משתתפים עשרות אלפי תומכים) ומהווה איום ברור על הרש"פ ועל ישראל (כזכור חוסלה לאחרונה חוליה סלפית פלשתינית שעמדה לבצע פיגועים בשטחנו). גם חצי-האי סיני שורץ כידוע חוליות של אל-קאעידה שבהן מנסה הצבא המצרי להילחם.
הארץ אינה מטבע עובר לסוחר
הרש"פ היא כיום גוף העומד על כרעי תרנגולת. זוהי רשות מתפוררת, ענייה ומושחתת, הנראית כמי שעומדת לחלוף מן העולם גם אם תזכה לחבל הצלה מהאמריקנים ו/או מישראל. מחמוד עבאס שיהיה בקרוב בן 79 אינו שולט בה, ואיש הישר בעיניו יעשה. המשטרה וכוחות הביטחון של הרשות מדירים את רגליהם ממחנות פליטים ומריכוזי אכלוסיה אחרים. לאחרונה מתפתחת מלחמת כנופיות אלימה בתוך ארגון "פתח" בין ג'יבריל רג'וב ואנשיו מהר חברון ובין ג'מאל אבו-רוב "האיש החזק" באזור קבטיה בשומרון, לאחר שהאחרון - שכינוי החיבה שלו הוא "היטלר" - חבט בפניו של רג'וב כשהמתין בלובי של מלון ברמאללה לפגישה עם שר החוץ הסיני...
האם דווקא עתה, כשהפלשתינים כה חלשים, מפולגים ומבודדים, נטושים לאנחות, כשמדינות ערב מתפרקות ושרויות במלחמות פנימיות, תסגיר ישראל שטחי מולדת אסטרטגיים לעם-לא-עם, רשות-לא-רשות, ישות-לא-ישות?
האם דווקא עתה תיכנע ישראל לתכתיבי ידידתה ארה"ב, ללחצים שמפעילים עליה אמריקה ואירופה ולמניפולציות "היצירתיות" של התקשורת והשמאל הישראלי, ושל אויבי ישראל בחו"ל, באקדמיה ובאיחוד האירופי?
הטענה האולטימטיבית החדשה של השמאל הקיצוני והתקשורת היא כי "יש להציל את ישראל מידי עצמה" ולכפות עליה נסיגה ומסירת שטחים חיוניים לאויביה ה"פלשתינים", וכי זוהי הסיבה שהם ששים לשתף פעולה עם החרמות, הנידויים והלחצים על ישראל ומקווים להעצימם. זאת, בעוד שאויבות מסורתיות של ישראל כמו מצרים וסעודיה מוצאות עצמן (לצד מדינות ערביות אחרות) באותה חזית עם ישראל מול אירן ומול המדיניות האמריקנית הנאיבית; וכשמופיעים סימנים לרוח אנטי-איסלאמיסטית חדשה בקרב ציבורים גדולים במצרים, תוניסיה והמגרב בכלל.
נוכח מציאות גיאו-פוליטית זו, במצב הנזיל, המסוכסך והבלתי יציב השורר במזרח התיכון, לא זזים מטר ולא נכנסים למהלכים ולהסכמים שיהיו ודאי "בכייה לדורות", כמו אוסלו וההינתקות. גם אם זהו רצונה של ארה"ב, שאיפתו של אובמה ותשוקתו של נציגו קרי המשוועים להישג על חשבון ישראל נוכח השוקת השבורה שהותירו אחריהם במדיניות החוץ העלובה שלהם במזרח התיכון.
הרגישות והמורכבות של יחסינו עם ארה"ב שונים מאלה של מצרים. אך למרות ההבדלים, עמידתו הגאה והנחושה של הגנרל א-סיסי מול ארה"ב שעליה הצביע בשבוע שעבר ד"ר מרדכי קידר במאמרו ב"מראה" - צריכה לשמש דוגמה טובה עבורנו. איני יודע להציע איך על ממשלת ישראל לנהוג כעת ברמה הטקטית המיידית. אך עליה להבהיר לאמריקנים בהקדם כי בתנאים אלה של אי-ודאות גיאו-פוליטית ונוכח המצב הנזיל והאיומים החדשים המתעוררים בזירה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה זעזועים ביטחוניים ואסטרטגיים הכרוכים בהסכם נוסף עם הרש"פ, שאינה מקיימת את הסכמי אוסלו, מתמידה בסירובה להכיר בישראל כמדינת היהודים וממשיכה את ההסתה הרצחנית האנטי-ישראלית והאנטישמית במערכת החינוך ובתקשורת שלה.
ולעצמנו עלינו לומר: "התהליך המדיני" לגבי יהודה ושומרון - להבדיל מכל מו"מ מדיני אחר - נוגע לעצם קיומו ועתידו של "הבית השלישי" ויש להתייחס אליו תוך צפי של מאות שנים קדימה ולא של כמה עשורים (וכמובן לא 11 השנים ה"מהוללות" עתה בתקשורת שהיו בין נסיגת צה"ל מסיני אחרי "מבצע קדש" ומלחמת "ששת הימים", שאותן מציגים עתה כמה פובליצסטים "מרחיקי ראות" כיתרון משכנע). העולם יכול להשתנות לכל כיוון - גלובליזציה, כפר גלובלי ומערכות בינלאומיות חדשות. אבל על "מדינת היהודים" להישאר לתמיד מדינה אחת ריבונית על לא פחות מארץ ישראל המערבית. עליה להתפתח ולא להתכווץ חלילה.
עלינו לאמץ גישה אסרטיבית. עלינו לפתח יוזמות חדשות משלנו ברוח אמרתו המפורסמת של דוד בן-גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים - חשוב מה יעשו היהודים", ולא רק להגיב ליוזמות של האמריקנים הניזונים במידה רבה ממה שהם קוראים בתקשורת הישראלית ושומעים בלחישה מהשמאל הישראלי. יש להביא לביטול חוקי ומשפטי (אם ניתן) של הסכמי אוסלו או לפחות לנטרולם; ובמקביל, עלינו לפתח ולקדם יוזמות חדשות ויצירתיות. הללו תהיינה מבוססות על המצב הגיאו-פוליטי החדש המתהווה באזור ויובילו לריבונות אחת ישראלית של "מדינת היהודים" על ארץ ישראל המערבית ולא על "שתי מדינות לשני עמים". זאת, מבלי להתדרדר ל"אפרטהייד", כפי שמנבאים ומאיימים עלינו בשמאל, אלא תוך כיבוד זכויות האדם וזכויות אזרחיות של המיעוטים, להבדיל ממתן זכויות לאומיות וזכות ההגדרה העצמית. אלה כבר מומשו במונרכיה הפלשתינית הקרויה "ממלכת ירדן ההאשמית", שאת היחסים האסטרטגיים עמה יש לטפח.
וכמו קאטו על קרתגו, יש לחזור ולומר: אסור בשום פנים ואופן להסכים או לעודד השתלטות של "התנועה הלאומית הפלשתינית" על עבר ירדן. יש להביא דווקא לקיצה או לדעיכתה הטבעית של תנועה אירידנטית זו, שהניגוד בינה ובין הציונות הוא מהותי ובלתי פתיר. אחרת, זו תמשיך בכל מצב נתון שתיקלע אליו לשאוף לביטולה של מדינת היהודים. כי זו תמצית מהותה והוויתה.
