השם גינדי

אתמול התפרסם במדור הדעות של "גלובס" מאמר של חן מענית, שצידד בהחלטת שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, שירה בן-שלמה, לאסור על כלי התקשורת לפרסם תצלומים של חשודים במתן שוחד כשהם אזוקים. "החלטה נכונה וצודקת", כתב מענית, "עד כדי כך שראוי היה כי תהפוך לנורמה כללית ולחוק מדינה".

לדעתו, לפרסום תצלומים כאלה בכלי התקשורת "אין ערך עיתונאי או ציבורי", למעט במקרים נדירים, והמטרה היא בדרך כלל "השגת רייטינג וסיפוק יצר המציצנות של הציבור הרחב". מנגד, הוא כותב, הפגיעה בכבודם של החשודים "גדולה מאוד, כואבת, בלתי נסבלת וכמעט בלתי הפיכה". מענית קורא על כן לעיגון איסור פרסום תצלומים משפילים של חשודים ועצורים בחוק.

"התקשורת חייבת לדווח על פרשיות שוחד ושחיתות, על מעצרים של חשודים, ואף לפרסם את תמונותיהם ושמותיהם, וזכותו של הציבור לקבל מידע ולהיחשף לדברים", מבהיר מענית, "אבל זכות הציבור לדעת אינה כוללת מראות של אדם שנשלף זה עתה מביתו ומחייו הנורמטיביים, כמו במקרה של יזמי הנדל"ן, וטרם קיבל אפשרות להגן על עצמו, כשהוא מובל 'מרוח בזפת ובנוצות' במסדרונות חדרי המעצר ובתי-המשפט".

מענית מזכיר כי "אדם שחשוד בפלילים הוא עדיין בחזקת חף מפשע. יתרה מזאת, הוא עדיין לא הועמד לדין, וטרם קיבל את יומו ואפילו לא את שעתו בבית המשפט. לעתים הוא נשלף מביתו לחדרי החקירות עם עלות השחר או מאוחר בלילה, ובשלבים הראשונים של המעצר אינו יודע מה הן הראיות נגדו. לפעמים הוא אפילו אינו מיוצג על-ידי עורך-דין".

יזמי הנדל"ן החשודים במתן שוחד דווקא מיוצגים על-ידי עורכי-דין, מהמובילים (קרי: יקרים) במדינת ישראל. אחד מהם צוטט בידיעות אחרונות שלשום, מיד לאחר המעצר, באומרו כי האיזוק של החשודים היה "מביש" שכן מדובר ב"ראשי המשק". אדם שכונה "מקורב" טען באותה ידיעה ש"לאנסים מתנהגים יותר טוב". ככל הנראה כוונתו הייתה לאנסים בכירים כמו הנשיא לשעבר משה קצב.

פרופסור אביעד הכהן, הפרשן המשפטי של ישראל היום, מחזיק בדעה הפוכה לזו של מענית. במאמר פרי עטו המתפרסם הבוקר הוא טוען כי החלטת בית המשפט להתיר את פרסום שמם ותצלומיהם של החשודים, אך לאסור על פרסום תצלומיהם אזוקים, "עשויה לעורר תמיהה".

לפי הכהן, "הכוונה הייתה טובה, אך התוצאה משונה למדי" לא רק משום שהחוק אינו מכיר באפשרות כזו אלא משום ש"בעיני הציבור עשוי להתקבל הרושם שקשריהם של קבלנים ושל שועי עולם, היכולים לשכור את שירותיהם של סניגורים מהשורה הראשונה, הם שמביאים להפלייתם לטובה במקום שבו חשודים 'רגילים', מן השורה, אינם זוכים ליחס דומה ומצולמים בכל יום כשהם אזוקים". הכהן ממליץ על כן לבית המשפט להותיר את הבחירה לפרסם או לא לפרסם את התצלומים להכרעת האתיקה העיתונאית של העורכים, ולהתמקד במהות - מאבק באיזוק חשודים שלא לצורך, בלי קשר לזהות החשוד.

את תוצאות החלטתה של שופטת בית המשפט אפשר לראות הבוקר בכל העיתונים: לא מתפרסם ולו תצלום אחד של החשודים באזיקים. ברם, לא ניתן לדעת כמה כלי תקשורת היו מפרסמים תצלומים של החשודים באזיקים אילולא הוצא צו האוסר זאת במפורש. עם זאת, ניתן להעריך שבעמודי החדשות של ידיעות אחרונות לא היה מופיע תצלום שכזה. עובדה היא כי בעמודי החדשות של עיתון זה לא מתפרסמת כלל ידיעה על זהות החשודים במתן שוחד, ובראשם איש הנדל"ן המוכר ביותר - מנור גינדי.

התקשורת חייבת כמובן לדווח על פרשיות שוחד ושחיתות, על מעצרים של חשודים, ואף לפרסם את תמונותיהם ושמותיהם. מובן מאליו כי זכותו של הציבור לקבל מידע ולהיחשף לדברים. אולם אין צו בית משפט שמורה על התקשורת לעשות כן. הבחירה האם לפרסם את המידע - וכיצד - שמורה להכרעת העקרונות האתיים של העורכים.

בידיעות אחרונות, לדוגמה, החליטו העורכים שלא להביא לציבור קוראי קונטרס החדשות של העיתון כל פרט מידע על פרשת השוחד שבה מעורב מנור גינדי. במקום זאת, בחרו העורכים להדפיס בעמודי החדשות של העיתון מידע אחר, בין היתר:

ביום ראשון הבא תעלה סדרה חדשה בכיכוב יון תומרקין ועמית פרקש; גולשים זעמו על קטע היתולי שלעג לחשפנית מבוגרת; אדם שעבר למעלה מ-40 ניתוחים משמח באופן קבוע ילדים בבתי-חולים; ניתוח הציל תינוק; מכונית מחצה את בעליה, כשנפלה מהמגבה (ג'ק); אנה ארונוב תשמש שופטת בתחרות יופי; אפשר שלנשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון היה רומן עם השחקנית אליזבת הרלי לפני 16 שנה; הנשיא שמעון פרס צפוי לשבור היום שיא גינס.

רק מנויי ידיעות אחרונות שייקחו לידיהם את מוסף "ממון" של העיתון ייתקלו בדיווח על הפרשה, או יותר נכון - דיווח על תחושותיו של מנור גינדי לאור מעצרו.

כותרת מוסף "ממון" היא ציטוט מפי מנור גינדי, המדבר על עצמו בגוף שלישי: "אני, מנור גינדי, עם אזיקים בידיים וברגליים, כל הלילה במעצר".

הציטוט הדרמטי מתפרסם על-רקע תצלום נאה של גינדי [אילן ספרא] עומד בביתו שבסביון. "אחרי 24 שעות בכלא, בעלי גינדי השקעות, החשוד במתן שוחד, מדבר", נכתב בכותרת המשנה לראשית. כך, בפסוקית לוואי משועבדת שבכותרת המשנה, לומדים קוראי ידיעות אחרונות כי גינדי חשוד במתן שוחד.

זהו גם סדר העדיפויות בכתבה עצמה, מאת עופר פטרסבורג ומאיר תורג'מן, שמתפרסמת בכפולה הפותחת של "ממון". ראשית לכל ניתן פתחון פה נרחב לגינדי, המדבר על תחושותיו בעת מעצרו. בשולי הכתבה מדווח על החשדות לשוחד ומהות הפרשה (מחלקת הגרפיקה מספקת מפתח ויזואלי המתמקד בחשדות, לא בתחושותיו של אחד החשודים).

ידיעות אחרונות הוא גם העיתון היחיד שאינו משלב בסיקורו תצלום של כל החשודים בבית המשפט, יושבים זה לצד זה, מאחורי לוח עץ. לא בעמודי החדשות ולא במוסף הכלכלי. נראה שעורכי העיתון הגיעו למסקנה כי גם במקרה של תצלום כזה כבודם של החשודים עולה על זכות הציבור לדעת.

בראיון שבמוסף "ממון" גינדי מספר באריכות על הרגע שבו באו אליו שוטרים הביתה בשעה שש בבוקר, כיצד לקחו לו את המחשב הנייד ואסרו עליו להסתובב בביתו בלעדיהם, כיצד בהמשך אזקו אותו בידיו וברגליו, נטלו ממנו טביעות אצבע ותצלומי פרופיל, לא הבהירו לו באופן מיידי את פרטי החשדות נגדו והובילו אותו לבית המשפט בנוכחות צלמים. במילים אחרות, החשוד גינדי מתאר כי עבר מעצר וחקירה. אבל כיוון שזה לא סתם חשוד אלא "אני, מנור גינדי", האירוע מקבל ממדים מיתולוגיים כמעט.

"הייתי בהלם [...] נבהלתי נורא [...] הילד הקטן בן השלוש התעורר והתחיל לבכות [...] לא הבנתי מה רוצים ממני, על מה מדובר, הרגשתי מושפל. למה צריך לאזוק אותי? לאן אני אברח? [...] אני, מנור גינדי, יושב עם אזיקים בידיים וברגליים ואחר כך כל הלילה במעצר. בקושי ישנתי רבע שעה. [...] ולפתע ראיתי מולי לראשונה בבית המשפט את אשתי ואת אחיותיי. נחנקתי מדמעות".

על עצם החשדות במתן שוחד גינד אינו מתייחס ("לא רוצה ואסור לי") אולם הוא כן מצוטט כאומר לגבי פרויקט הנדל"ן שקשר את שמו לפרשה כך: "לא טיפלתי בו באופן אישי". עורך דינו אלי זוהר מרחיק אף הוא את לקוחו מהפרויקט.

כשהוא נשאל לגבי מצבו של המותג גינדי, לאור המעצר וקריסת המרפסות בפרויקט אחר של החברה, משיב מנור גינדי: "שתי הפרשות שונות זו מזו, אבל יש להן מכנה משותף אחד: נעשה לי עוול עצום [...] אנחנו אנשים טובים וישרים, בונים את הארץ באהבה וברצון ובתשוקה גדולה".

סיקור הפרשה בעיתונים האחרים נע בין המגונן למתלהם.

במעריב מתפרסמת ידיעה בראש עמוד 8 של קונטרס החדשות, מאת עיתונאי "גלובס" שלומית צור ודורון אביגד. הידיעה דומה מאוד בתוכנה למה שמתפרסם במוסף ידיעות אחרונות. היא מוקדשת בעיקר לתחושותיו של מנור גינדי בעקבות מעצרו, כפי שתיאר אתמול בראיון שהעניק לחדשות ערוץ 2. לידיעה נלווה תצלום של גינדי וחשוד נוסף, אורי לוי, אתמול בבית המשפט.

ב"גלובס" עצמו מדווחים חן מענית ושלומית צור על ההתפתחויות האחרונות בפרשה, בליווי תצלום. בידיעה נפרדת, מאת צור, מקבל מנכ"ל התאחדות הקבלנים אליאב בן-שמעון את זכות התגובה. "להוליך באזיקים את האנשים היחידים שפותרים את מצוקת הדיור בישראל, זו תעודת עניות למדינה", מצוטט בן-שמעון בפתח הידיעה, ודברים אלו הופכים גם לכותרתה.

"כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית ידיעות אחרונות שנהנה בדרך כלל מחופש עיתונאי מרשים יותר מזה של עיתון האב, מדווח בשערו על הפרשה באמצעות תצלום של חלק מהחשודים, ובהם גינדי, בבית המשפט, והכותרת "החשדות נשארו במשפחה". הכתבים דותן לוי, עינת פז-פרנקל וזוהר שחר-לוי מדווחים בהרחבה על הפרשה. תיבה נפרדת, עליה חתומה זוהר שחר-לוי, מוקדשת לתגובת גינדי ("השם גינדי שורבב בטעות לפרשה")

עיתון הארץ מפנה את קוראיו משערו לסיקור הפרשה במוסף הכלכלי "דה מרקר", וזאת באמצעות הכותרת העניינית "ראשי גינדי השקעות בין הקבלנים שנעצרו בחשד ששיחדו לקידום בנייה". בשער "דה מרקר" כותרת דומה, לצד תצלום של החשודים בבית המשפט. שתי הכפולות הפותחות מוקדשות לסיקור נרחב של הפרשה. הכותרת המרכזית היא "בין הנחקרים בפרשת השחיתות בענף הנדל"ן: ראשי גינדי השקעות והיזם רוני יצחקי".

ישראל היום מציג הבוקר תמונת מראה לידיעות אחרונות. הכותרת הראשית בשער העיתון מוקדשת לפרשה ("החשד: בנו על שוחד") וכך גם הכפולה הפותחת ("קומבינת הקבלנים"). איציק סבן וחזי שטרנליכט מדווחים על עיקרי ההתפתחויות האחרונות, תוך שהם נותנים זכות תגובה נרחבת לגינדי ולחשודים האחרים (בגרסת האינטרנט התגובה הפכה לכותרת).

משום מה, לדיווח נלווית הסטמפה "בעקבות חשיפת 'ישראל היום'", וגזיר עיתון מחודש נובמבר האחרון שבו נראית כתבה אשר פורסמה תחת הכותרת "אשתי קנתה קרקעות ולא סיפרה לי". כתבה זו, מאת מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת, עסקה במספר פרשיות שבהן קשור עו"ד רועי בר, העומד במרכז פרשת השחיתות הנוכחית, אולם לפי הפרסומים בתקשורת אין קשר ישיר לחשדות השוחד הנחקרים כעת.

בהמשך גיליון ישראל היום מתגאה העיתון כי ממצאי תחקיריו הובילו למעצר מזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן בחשד לניהול לא תקין של תקציב הנופש והנסיעות של הסתדרות המורים. במקרה זה תוקף רב יותר לגאווה העיתונאית.

איציק סבן מדווח כי התלונה למשטרה נגד וסרמן "נסמכה על ממצאי תחקיר 'ישראל היום' שהוכן על-ידי מרדכי גילת, מיכל שבת ועוזי דיין. הממצאים העלו כי הסתדרות המורים, בראשות וסרמן, הוליכה שולל אלפי מורים כאשר השתמשה ביותר מחצי מיליון שקלים, שהיו מיועדים לסבסוד טיסותיהם לחו"ל, לשם רכישת כרטיסי טיסה למקורבים למזכ"ל ולהנהלה".

לידיעה נלווה טור מאת גילת, המכריז על עוצמתה של העיתונות החוקרת. "יש לכם ממי לחשוש", מודיע גילת למושחתים, "כי העיתונות הזאת חיה, נושמת, בועטת".

הגאווה העיתונאית במקום, חבל שהיא לא נובעת מתחקירים שהובילו לחקירת דמויות מרכזיות יותר בפוליטיקה ובעולם העסקים הישראלי בפרשות שחיתות. ואולי, הבכירים אינם עוד מושחתים כבעבר.

בשער הארץ מתפרסמת ידיעה מאת סומני סנגופטה מה"ניו-יורק טיימס" על דוח חדש של האו"ם שקובע כי ילדי סוריה "חשופים למעשי אלימות, עינויים ואונס שיטתיים על-ידי הצבא".

בהמשך נכתב: "בשנים 2011 ו-2012, נאמר בדוח, הוחזקו ילדים - חלקם רק בני 11 - במתקני כליאה של הממשלה יחד עם מבוגרים והיו נתונים, לדברי עדים, לעינויים כדי לאלץ את קרוביהם להיכנע או להודות. הילדים סבלו מ'יחס קשה ומעשים כגון הצלפות בכבלי מתכת, שוטים, מקלות עץ ומתכת, מכות חשמל באשכים, עקירת ציפורני הידיים והרגליים, אלימות מינית, אונס או איומים באונס, הוצאות להורג מדומות, כוויות של סיגריות, מניעת שינה, הכנסה לבידוד, ונוכחות בעינויים של קרובי משפחה'".

"זה שאתה רוצה למות זה בסדר, מצוין. צבא זה מקום טוב. זה נועד להרוג ולהיהרג. ככה זה צבא", כך אמר פסיכיאטר צבאי לחייל צעיר שאמר לו כי ברצונו להתאבד. הדבירם פורסמו אמש, בידיעה ששודרה בחדשות ערוץ 2, ומופיעים הבוקר בישראל היום. מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי האמירה של קצין בריאות הנפש "חמורה ואינה עולה קנה אחד עם ערכי צה"ל".

הידיעה על דברי הפסיכיאטר משובצת בישראל היום בעמוד שכולו צבא ומוות. "המוות של אחי גרם לי לתרום למדינה", מצוטטת שיר שי בכותרת ידיעה מאת לילך שובל. אחיה מת באסון המסוקים שאירע השבוע לפני 17 שנה וכעת היא סיימה קורס קצינים. "המוות שלו היה הדבר המשמעותי ביותר שקרה לי בחיים", היא אומרת. "דרך המוות שלו הבנתי את משמעות השירות הצבאי". הכתבת שובל מציינת כי "בשל מותו של אחיה רצתה שי להגיע לשירות הקרבי ביותר שיכלה לבצע".

ידיעה נוספת בעמוד, מאת שובל ושלומי דיאז, מוקדשת לאירוע שבו נהרג השבוע חייל צה"ל טל נחמן מאש עמיתו. "החייל שירה בסרן נחמן 'אוכל את עצמו מבפנים'", נכתב בכותרת הידיעה, ובכותרת המשנה מודגש כי "גורמי בריאות הנפש מלווים את הצוות של גבעתי" שהיה מעורב בתקרית.

הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות מוקדשת לאפשרות שיהודים חרדים יגויסו לצה"ל, וזאת על-רקע החלטת בג"ץ לעצור העברת תקציבים לבני ישיבות שלא התגייסו. לפי הדיווח מאת יובל קרני, המטרה היא לגייס השנה קרוב ל-4,000 חרדים ובעוד שנתיים כ-5,000. זאב קם מדווח במעריב כי חברי-הכנסת של יש-עתיד והבית-היהודי סיכמו שיוטלו סנקציות פליליות על משתמטים חרדים.

העיתונות החרדית מגיבה בזעזוע. "עויני עולם התורה מאושרים מהחלטת בג"ץ ומנצלים את המומנטום", נכתב בכותרת הגג לראשית של "המודיע". "הרדיפה נמשכת: שר האוצר הורה לבטל העברות תקציביות לאחר שהכספים כבר הועברו לישיבות", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". בטבלואיד "הפלס" הטון חריף אף יותר: "בן ישיבה נוסף נעצר והושלך לכלא 6; היערכות למחאה אדירה נגד השלטון הרודני", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה.

בפתח המוסף "ממון" של ידיעות אחרונות כותב סבר פלוצקר בשבח פרופ' דייוויד גילה, הממונה על רשות ההגבלים העסקיים.

גילה, כותב פלוצקר, מבסס את צעדי הרשות "על עובדות ועל ראיות, ולא על תחושות הבטן של הציבור או על דעת הקהל". לדברי פלוצקר, "פרופ' גילה הוביל ומוביל את הרשות למניעת הגבלים עסקיים בדרך המלך, המצטיינת בראייה כלכלית כוללת וגישה משפטית חכמה. האזרחים יכולים לסמוך עליו".

מדוע נזעק כעת פלוצקר להגן על גילה? על מי מגן פלוצקר באמצעות ההגנה על גילה? הפרשן הכלכלי הבכיר של ידיעות אחרונות אינו מפרט בטורו, אולם עיון בעיתונים אחרים עשוי לפתור את החידה.

"רשות ההגבלים לא צריכה לסגור דיל עם הבנקים רק כי היא חוששת מהפסד", נכתב בכותרת ידיעה מאת אורה קורן ב"דה-מרקר". הכותרת היא ציטוט, מפי "מקורבים לחקירה של רשות ההגבלים בנוגע לחשדות בדבר חילופי מידע בין בנקים מתחרים בנושא עמלות". בטור פרשנות נפרד כותבת קורן בגנות "כניעה תמוהה של רשות ההגבלים לבנקים".

לידיעות אחרונות נלווה הבוקר מוסף פרסומי בשם "דרום אדום", לרגל "פסטיבל כלניות" הנערך בדרום הארץ. המוסף מופיע בחסות גורמים רבים, ובהם רכבת ישראל, קק"ל והמשרד לפיתוח הנגב והגליל. קוראי המוסף מקבלים חינם אין כסף תצלום של רכבת לצד פרחים ותצלום דומה של השר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום.

למנויי הארץ באזור תל אביב נלווה כמדי יום חמישי בחודשים האחרונים מוסף בשם "הכי תל אביב". קונטרס מוזר, המשלב בין מידע שולי למודעות שוליות. בניגוד לפקודת העיתונות המנדטורית, לא מופיעים בעיתון פרטי הבעלים והעורך, כתובת המוציא לאור ומקום ההדפסה והעריכה. אפילו לא כתוב אם מדובר בהוצאה של המחלקה המסחרית או המערכתית בהארץ.

אבי בר-אלי מדווח ב"דה-מרקר" כי ועדת יוגב למשק החשמל תעסיק ללא מכרז משרד יחסי-ציבור בסכום של 50 אלף שקל, "כדי להגיע תקשורתית בצורה גורפת ככל הניתן לאזרחים בישראל, וכדי להתנהל בצורה הטובה ביותר בזירה התקשורתית, נוכח רגישות הנושא ומורכבותו".

נתי טוקר מדווח באותו עיתון כי כרבע מעובדי רשות השידור משתכרים יותר מ-20 אלף שקל בחודש, וזאת תוך פערים גדולים בין ההנדסאים והטכנאים לבין עיתונאים חלשים יותר, בעיקר עיתונאי הרדיו, שמרוויחים שכר נמוך יחסית.

ענת ביין-לובוביץ' משוחחת עם יעקב שחם ב"גלובס", על-רקע אישור מועצת הרשות השנייה את המלצות הוועדה שקיבלה את שמו. "אני רגיל שתוקפים אותי על-רקע אישי. להיכנס לעימות עם אנשים קטנים זה לא מעניין אף אחד. החוכמה היא לנסות לשנות דברים גדולים", הוא אומר.

בכל העיתונים מדווח על זכייתה של נעה ידלין בפרס ספיר. במעריב מציינת כרמית ספיר-ויץ כי ידלין עובדת כעורכת במעריב ומוסיפה כי "מערכת 'מעריב' חוגגת עם ידלין את ההישג הספרותי המרשים". גם מערכת "העין השביעית", שבה כתבה בעבר ידלין באופן קבוע, מצטרפת לחגיגה.