במציאות הפוליטית בארה"ב, במציאות הגיאופוליטית בעולם, ובמציאות המפלגתית אצלנו, נראה כי דווקא האירופאים יעשו את המלאכה וישכנעו אותנו, בלחץ כלכלי נמרץ, לרדת מן ה"מאחזים" הפיזיים וההזויים, וארה"ב תיגרר ולא להפך. זה לא רק האינטרס שלהם והאינטרס הגלובאלי. אני רואה בזאת חובה מוסרית שהם חבים למדינה היהודית לאחר שחורבן העם - השואה - הייתה על אדמתם. עד כמה שזה נשמע דמיוני ולעגני, הרי, אם נרצה ואם נמאן, האירופאים יקבעו שמדינת ישראל תהיה יהודית. לא הפלשתינים, לא
נפתלי בנט, וגם לא ביבי
נתניהו.
אם למישהו היה ספק שאנו והפלשתינים הננו צאצאים של אברהם אבינו, ניתן למצוא שתי תכונות שמשותפות לשני העמים: דמגוגיה ששני העמים שבויים בה מחד-גיסא, וכוח, מכול סוג שהוא - מאידך. זאת השפה המשותפת לנו ולפלשתינים. שום דבר אחר לא יערער אצל אף אחד מאתנו את האמונה בצדקת הדרך. גם אצלם וגם אצלנו קיימות דעות הזויות, וגם שם וגם כאן מאמינים בכוח ומתחשבים בו. כוח היום הוא לא רק כלי משחית למטה ולמעלה. כאלה שארה"ב מספקת לנו בשפע . כוח היום הוא כלכלה, החמצן של החיים. אי-אפשר להאכיל המונים במטעני צד או בטילים, גם לא בעזה, לא ברמאללה ולא בתל אביב.. באמצעות חיילות הכלכלה, האפרטהייד בדרום אפריקה קרס, הקומוניזם נעלם, סין שינתה פניה, בורמה השתנתה, קובה תשתנה וגם כאן בחלק שלנו במזרח התיכון יחול השינוי.
גם ההיסטוריה שלנו בכול מה שנוגע לעשיית שלום עם הערבים נותנת תימוכין להנחה זאת. גם הפלשתינים וגם אנחנו זקוקים לדחיפה וללחץ מבחוץ, בעיקר מבחינה פוליטית פנימית. והרי הנרי קיסינג'ר כבר אמר כי "לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים". זאת הייתה הכללה, שכן במידה מסוימת גם לאמריקה הגדולה יש מדיניות פנים שקשורה קשר אמיץ עם מדיניות החוץ. וכמו בתחום הצבאי גם בתחום הכלכלי יש מצור. הוא רק אטי יותר, הלחץ מתמשך יותר ואז כמו בתחום הצבאי זאת לא רק לוחמה פסיכולוגית, אלא ממשית, יעילה מאוד.
הנשק הכלכלי של אירופה שר האוצר,
יאיר לפיד בהופעה פומבית ב-29.1.2014 לא חיכה לישיבה של הפורום שראש הממשלה אמור היה לזמן כדי לדון בצעדים הכלכליים שנוקטת אירופה נגד ההתנחלויות. גם ישיבה זאת מראה על הונאה עצמית בשעה שדנים בסיבות ולא בשורש הסוגיה. .לפיד אמר שאם אירופה תתמיד בצעדים שהיא נוקטת זה יפגע קשות במשק הישראלי. זאת הייתה לשון המעטה. מדובר לא רק במוצרים שמיוצרים בהתנחלויות אלא גם, בבנקים שמנהלים את עסקיהם בהתנחלויות ובדרך גם תעשיית הדגל שלנו-ה- הייטק. כבר ראינו מה קרה כאשר האירופים איימו לבטל את הסכם "הורייזן" לשיתוף פעולה מדעי, וישראל התקפלה. בעצם לא ישראל אלא ראש הממשלה ושר הכלכלה . וזאת הייתה יריית הפתיחה. ירייה באוויר בלבד. ומי שעושה השוואה בין העמידה בחרם הערבי שפעל בעקיפין למעננו עושה השוואה מופרכת.
מבחינה זאת כמו מבחינות אחרות, קרה דבר מה גלובאלי ביחסים שבין ארה"ב ואירופה. לכאורה, וושינגטון היא שנותנת את הטון במערכה במזרח התיכון, בין אם מדובר באירן או במזרח התיכון. אבל תקופת הנשיאות של אובמה מסמלת גם נסיגה משמעותית מן התפיסה שארה"ב חייבת להיות השוטר של העולם. אובמה, איננו בדלן. דווקא בקרב השמרנים יש בדלנים( למעט לגבי ישראל שזה שייך לסוגיה נפרדת). אבל אובמה גמר אומר לתת רוח גבית לאווירה בארה"ב, אשר שמה את הדגש על כלכלה ועל רווחת העם ולא על התערבות בחוץ אשר גובה דמים תרתי משמע מאמריקה. בנאומו לאומה בשבוע שעבר הוא נתן לכך ביטוי חד. ענייני החוץ בכלל והמזרח התיכון בפרט, תפסו מעט מקום בנאום הזה.
אירופה מוכנה לכך. גם אם יש שוני מסוים בהתנהלות של מדינות אירופה כלפי מדיניות החוץ של וושינגטון. בריטניה שמגבה יותר את וושינגטון וצרפת שהיא יותר ביקורתית, וגרמניה באמצע.
וצרפת שהייתה כה קיצונית לגבי אירן, ואנו העלינו אותה על נס, רצה עכשיו לפני כולם לקבוע יתר כלכלי באירן. המשותף להם לגבי מעמדה של אירופה בעולם הוא גדול יותר. וודאי שיש הסכמה מוחלטת בכול הקשור למזרח התיכון ובכול הקשור לסכסוך הישראלי פלשתיני. אם צריך היה שבשבת כדי לראות לאן נושבת הרוח, שמענו את ההתבטאות של קנצלר גרמניה אנגלה מרקל, המנהיגה הידידה הגדולה של ישראל באירופה, ואחת המשפיעות ביותר ביבשת. בזמן האחרון נשמע יותר ויותר קולה של שרת החוץ של האיחוד האירופי מרגרט אשטון בכול הקשור למזרח התיכון והיא זאת שמבטאת את הקונצנזוס האירופי.
יתרה מזאת, בראשית חודש פברואר 2014 פרסם שגרירה של צרפת, פטריק מיזונאב, פניה גלויה במאמר בעיתון
הארץ, על הצורך הדחוף בהסכם עם הפלשתינים. משום מה המאמר לא זכה להדים במדיה. החשיבות שבו הייתה פנייה ישירה לעם בישראל, כפי שמרבים לעשות באחרונה גם מנהיגים אחרים וביניהם מנהיגי אמריקה ובראשם הנשיא אובמה.בשבוע שעבר בפורום ביטחון בינלאומי לא היסס
ג'ון קרי רך הדיבור להזהיר את ישראל שאם לא תגיע להסכם עם הפלשתינים ישראל לא תישאר מדינה יהודית. יתר על כן הוא עשה גם חשבון קטן עם שר הביטחון שלנו יעלון, על ההגדרה הידוע שלו של קרי. ולעומת זאת שיבח את השרה לבנת. אנו לא התנסינו בדברים כאלה. העולם מתחיל להוריד את הכפפות.
בישיבת הממשלה ביום ראשן שעבר, השר לענייני אסטרטגיה
יובל שטייניץ, הוליך את המתקפה נגד קרי והאירופאיים. ואגב שטייניץ, השר הפטפטן, מי שהייתה שגרירת ישראל בנורבגיה, מרים שמרת, במאמר בהארץ( 32.2014 ) כותבת כי "איש אינו מפקפק ביכולת האינטלקטואלית של השר לנושאים אסטרטגיים, יובל שטייניץ, אך להטיל עליו ועל משרדו להתמודד עם החרמות על חברות ישראליות הפועלות מעבר לקו הירוק, תהיה טעות שתביא לנזק חמור". זאת אמירה דיפלומטית מאוד אבל ברורה וחדה. באותה ישיבה הגדיר ראש הממשלה את החרם האירופי כלא מוסרי. אבל מה לעשות, אם במוסר עסקינן, גם ארה"ב וגם אירופה לא רואות את הכיבוש המתמשך כדבר מוסרי. בכול מקרה זה מלמד אולי שחרף כול הפעילות סביב המו"מ ביוזמת שר החוץ ג'ון קרי, המערב מאוד ספקני לגבי הרצון או היכולת של ממשלה זאת לעשות את הצעד ההיסטורי.
השינוי בארה"ב במציאות הקיימת, ארה"ב נשארה המשענת העיקרית של מדינת ישראל, מדינית, ביטחונית, ובעלת זיקה חזקה לעם בישראל. אולם נטעה מאוד אם נתרשם שהמציאות הזאת קופאת על שמריה. כמו כול דבר בארה"ב - חלים בה שינויים, מהם דרמטיים ומהם אטיים יותר. השינוי הגדול ביותר שהוא אטי אך מתמיד הוא הרכב האוכלוסייה. אמריקה כבר הפכה מחברה לבנה "ווספית" לחברה רבת גזעים, והתפתחות זאת הולכת וגוברת. נתונים סטטיסטיים מלמדים כי הציבור שמהוה בסיס התמיכה ברפובליקאים נמצא בתהליך מתמיד של ירידה. לעומת זאת הדור הצעיר, לרבות שחורים, היספאנים ויוצאי אסיה הולך וגדל. אלה, יחד עם הקהילה האינטלקטואלית הם ליברלים דמוקרטים. הדגש אצלם הוא חברתי כלכלי פנימי. זה ישפיע ללא ספק על מדיניות החוץ כולל ישראל.
הטעות השנייה היא שאנו כאן בארץ סבורים שהשדולה היהודית בארה"ב הכול יכולה כאילו תהיה יעילה לנצח. אכן השדולה היהודית למען ישראל-"איפא"ק", היא בתחום קשרי החוץ אולי השדולה החזקה ביותר בגבעת הקפיטול. אולם כמי ששהה תקופות שונות בארה"ב בתפקידים שונים וכמי שעוקב אחר הנעשה במדינה זאת, מזמן הגעתי למסקנה לגבי אופי השדולות. זה אמור גם לגבי "בני ברית", ועידת הנשיאים" וכיו"ב. כול אלה הם רבי השפעה. הצד השווה שבהם הוא שהן משקפות את הזיקה החזקה בדרך כלל של יהודי אמריקה כלפי העם בישראל. אולם הן לא מייצגות כלל וכלל, את הדעות השונות של יהדות זאת בכול הקשור למדיניות של ממשלת ישראל. ויש הבחנה ברורה שמתחדדת יותר ויותר. הן גם לא נתמכות על-ידי הציבור הכללי במימון, אלא על-ידי תורמים שרובם נמנים עם הזרם השמרני.
זאת הפעם השנייה תוך שבועיים שהעיתונאי היהודי אמריקני פיטר ביינרט, בעל השפעה רבה בקרב הציבורי הליברלי, יהודי ולא יהודי, מעמיד את איפא"ק כשדולה שפועלת נגד מדיניות ארה"ב ואינה משקפת את דעת הקהל היהודית. במאמרו האחרון לפני שבוע בעיתון הארץ קורא ביינרט לנשיא אובמה להתרחק מאיפא"ק, ו"להעמיד אותה במקומה".דברים כאלה לא נכתבו עד כה אפילו לא על-ידי עיתונאי מפורסם, אף הוא ידיד ישראל, הפובליציסט הבולט של ה"ניו-יורק טיימס", תום פרידמן שאינו חוסך את שבטו ממשלת ישראל הנוכחית. כאילו בהמשך ישיר למאמר של ביינרט מפרסם אתמול הניו-יורק טיימס ידיעה תחת הכותרת "אובמה שבר את העקשנות של איפא"ק " כי סנטורים יהודיים שצידדו בחוק הסנקציות על אירן מציעים להניח לנשיא להמשיך במו"מ. לא זאת רצתה השדולה היהודית. ביינרט יודע יפה כי הקהילה היהודית האמריקנית אינה שמרנית ובוודאי לא הומוגנית. הקהילה היהודית באמריקה בדומה למסגרת האמריקנית בכלל, היא מבוזרת. אם יש איזה גוף אשר מייצג בצורה רופפת את כלל הציבור היהודי זה "איגוד הקהילות היהודיות". או במישור הדתי: התנועה הקונסרבטיבית, הגדולה ביותר, התנועה הרפורמית, שתיהן תנועות ליברליות בהשקפתן הפוליטית, והתנועה האורתודוקסית הקטנה ביותר.
מכאן שלא לאורך זמן השדולה תהיה אפקטיבית בכול הנוגע למדיניות של ממשלת ישראל אשר לא תעלה בקנה אחד עם הדעות הרווחות בקרב כלל הציבור האמריקני, שיהדות אמריקה היא חלק בלתי נפרד ממנה. מעייניהם של האמריקנים נתון עכשיו בתחום החברתי כלכלי. לכך מודעים לא רק הרפובליקאים שנואי נפשו של אובמה אלא גם אלה שמתכוונים לרוץ לנשיאות, ושמו של ג'ון קרי, נמצא ביניהם. בשלב זה או אחר הוא יניח את הכדור על מגרש הישראלים והפלשתינים ו"יעשה לביתו".
ישראל והפלשתינים מזה זמן שאנו מודעים לכך כי במשחק הפוליטי בין ישראל לבין הפלשתינים, לא היוזמה והמעשים של צד אחד קובעים, אלא הכישלון והמחדלים של הצד השני. ככה זה נמשך עד למלחמת יום הכיפורים. מי שנתן לכך בעת הזאת ביטוי כה בולט ומהדהד היה לא אחר מאשר ראש הממשלה, ביבי נתניהו. בהגיבו על דבריו של שר הכלכלה שיצא חוצץ נגדו אישית, הזדעק נתניהו כי בכך קלקל השר בנט תרחיש, שהיה מגולל את הכישלון על הפלשתינים. ויש המשך לתיאטרון האבסורד הזה ששמו ממשלת ישראל. לא עברה יממה מאז בנט התנצל - לא התנצל, כלפי נתניהו, והתחילה המערכה השנייה בממשלת הודיני. כדי להסיר כול ספק ש"הבית היהודי" נטוע בפנים בבוסתן הממשלתי, התבטאה ח"כ שקד, מ"הבית היהודי" שלתנועה אין כוונה לעזוב את הקואליציה גם לאחר ששר החוץ האמריקני יגיש את הצעת המסגרת שלו לסכסוך הסכסוך הישראלי - פלשתיני. חברת הכנסת שקד מכירה, מן הסתם, את הסיפור היהודי הקלאסי שלפיו הזמן יעשה את שלו. "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות", כלומר או שהפלשתינים יטרפדו את היוזמה, בדרך משלהם, או שביבי יחנוק אותה בדרך משלו, ו"צדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים".
אלא שלא צריך לקרוא את ספרו של הפובליציסט הבולט של הארץ
ארי שביט - "ארץ תקוותי" - כפי שראה אור במקור בארה"ב, ואשר הפך לרב מכר עולמי, כדי לדעת שהגענו לפרשת דרכים ממש. דרך אחת מוליכה להצלת המדינה היהודית והשנייה לחורבנה, כמדינה יהודית, שראש ממשלתנו מעלה אותה על ראש דאגתו השכם והערב. כלומר ראוי גם ראוי לקרוא אותו ותום פרידמן המליץ שעם הקוראים יימנו גם הנשיא אובמה וגם ראש ממשלת ישראל, נתניהו. אלא שהמציאות מדברת יותר ממאה ספרים.
יודעי דבר לא צופים אינתיפאדה שלישית אם לא יושג הסכם עם הרשות הפלשתינית.. הפלשתינים יודעים שבכך לא ישיגו מאומה. אבל אם הרשות הפלשתינית תכריז על התפרקותה, והפלשתינים ידרשו שוויון זכויות- אזי זאת תהיה ההתחלה של הסוף שלנו כמדינה יהודית.
המסקנה המתבקשת ובה תומכים מיטב המומחים בתחום הביטחון, היא שחרף ההשלכות של פינוי עזה והקמת ממשלת חמאס, הדרך היחידה, בהעדר הסכם, היא נסיגה חד-צדדית. כן, חד-צדדית. על רוב השטחים, למעט אלה שיש בהם גושים יהודיים גדולים ולגביהם יש קונצנזוס ציבורי, ואלה ששנויים במחלוקת שעליהם יתנהל בבוא הזמן מו"מ. אבל בשום פנים ואופן לא ייבנו עליהם התנחלויות חדשות. אנו מספיק חזקים כדי להתמודד אם תרחישים אפשריים, והפעם נקבל גם עורף של תמיכת המערב. בפני הפלשתינים יעמדו שתי אפשרויות. או ששוב "לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" כאמירתו השנונה של
אבא אבן, או שיצטרכו להסתפק בנה שיינתן להם בשלב הראשון וייאותו לשאת ולתת על השלב הסופי. אשר לנו, אז נבטיח סופית שמדינת ישראל שלנו תהייה יהודית. אנחנו נבטיח ולא ההכרה של פלשתינים. בממשלה הקיימת אין לכך כול סיכוי. ו"יש עתיד" ו"התנועה" חייבות להוליך את המהלך. כאן תיכנס אירופה ותעזור לנו לשנות את פני הקואליציה ולקבל את ההחלטה להצלת המדינה היהודית.
