תופרד הדת מן המדינה - ומיד!

אחת לכמה חודשים נתקלים אנו בשינויי חקיקה שעניינם תיקון עיוותים שנוצרו בחקיקת החוקים הקשורים ליחסי דת ומדינה - חוקים מיותרים - בעליל - שנחקקו מיוזמתם של פוליטיקאים דתיים, כדי להיטיב עם ציבור בוחריהם ועמם כנבחרי ציבור. כך למשל, התקבל לאחרונה תיקון חוק חשוב ביותר שקבע, כי מכאן ואילך, ייבחר רק רב ראשי אחד. כעת התבשרנו, כי ח"כ אלעזר שטרן הגיש, לפני ימים מספר, הצעת חוק לפיה הרב הראשי לצה"ל וסגנו לא יוכלו להצביע במסגרת הבחירות לרבנים הראשיים לישראל ולמועצת הרבנות הראשית.

הצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (תיקון - הסרת הרב הצבאי הראשי וסגנו מהאסיפה הבוחרת), התשע"ד-2014, קצרה להפליא. "בחוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980, בסעיף 7, פסקה (7) - תימחק". קובעת הצעת החוק. זהו זה. פשוט, קצר וקולע. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתבו דברים כדלהלן: "הרבנים הראשיים לישראל נבחרים על-ידי האסיפה הבוחרת, אשר מורכבת מנציגי ציבור ונציגים רבניים. סעיף 7 לחוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980 (להלן - החוק), קובע מי יהיו הרבנים באסיפה הבוחרת, וביניהם בפסקה (7) נקבע שגם הרב הצבאי הראשי וסגנו יהיו חלק מנציגי הרבנים. הצעת החוק מבקשת לבטל את סעיף 7(7) לחוק מן הסיבה שכשם שאף נושא משרה ציבורית שאינו נבחר ציבור, לא רשאי לקחת חלק בבחירות, אין זה ראוי שקצינים בצה"ל יהיו מעורבים בבחירות של רבנים ראשיים - בחירות אשר במהותן סובבות סביב סוגיות פוליטיות. לפיכך מוצע להסיר את הרב הצבאי הראשי וסגנו מנציגי הרבנים באסיפה הבוחרת".

העיתונאי עידן יוסף (News1, 9.2.14) מפרט ומסביר בכתבה שפרסם [ראה משמאל], כי הצעת החוק של שטרן, שלמעשה מורידה שני רבנים ממצבת האספה הבוחרת, מחלישה למעשה את אחוז ההשפעה של ההרכב הרבני באספה הבוחרת ומגדילה את כוחם היחסי של נציגי הרשויות והפוליטיקאים. כיום, אם אין לרב הצבאי סגן - יוכל להצביע הרב הצבאי בעל הדרגה הגבוהה ביותר ואם יש כמה - יצביע הוותיק מביניהם.

מפתיע הוא הדבר לגלות, כעולה מכתבה זו, כי בהתניות שהציבה ועדת השרים לחקיקה לאישור החוק נאמר כי תחול חובת תיאום עם משרדי המשפטים והביטחון, וכי דרוש שהאינטרס של צה"ל יהיה מיוצג בוועדה שלא על-ידי לובש מדים. בצדק, כותב עידן יוסף ברשימתו זו, כי לא ברור כיצד מתכוונת הוועדה ליישם התניה זו, ומה הנימוק שניתן בישיבת ועדת השרים לחקיקה לצורך לייצג את האינטרס הצבאי, בעוד שבמקביל לא מיוצגים אינטרסים של גופים ציבוריים אחרים. כיום, מצוי הרב הצבאי הראשי במועצת הרבנות הראשית, במעמד של משקיף בלבד ואין הוא חבר מהמניין במועצת הרבנות הראשית.

הבקיאים ביחסי דת ומדינה יודעים, אל-ודאי ואל-נכון, כי הקשר בין פוליטיקה, דת וצבא, אינו מתמצה רק בקשר הקיים - כיום - בין הרב הראשי לצה"ל לבין מועצת הרבנות הראשית. מערכת הכשרות בצה"ל מוסדרת אף היא, באמצעות חקיקה הקושרת אותה לרבנות הראשית לישראל, הלא הוא חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג-1983. חוק זה קובע - בסעיף ההגדרות הקבוע בו - כי הרשאים לתת תעודת הכשר לעניין חוק זה הינם: מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך או רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך. לעניין מתן תעודת הכשר בצה"ל קובע החוק, מי שרשאים לתת תעודת הכשר שכזו הם הרב הראשי לישראל או רב שהוא הסמיך לעניין חוק זה.

כלי קודש ממומנים

מערכת החקיקה בישראל הצליחה להשתחרר, זה מכבר, מכבלי החקיקה העותומאנית, כמו-גם מכבלי החקיקה המנדטורית. למעט - זעיר פה, זעיר שם - שרידים שנותרו בחוק, דוגמת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני, כמעט אין זכר לכך, כי בעבר נהגה באזורנו חקיקה עותומנית נרחבת. רק זקני השבט ומי שאמונים על ההיסטוריה החקיקתית לגלגוליה השונים, יוכלו לצטט את חמשת סוגי הקרקעות שנקבעו בחוק המג'לה, הלא הם: מירי, מולק, ווקף, מתרוכה ומוואת. חוק המקרקעין שנחקק בשנת 1969, ביטל את חוק המג'לה, לעניין זה.

גם החקיקה המנדטורית, כמעט שלא נותרה עוד, למעט חלקיה שנבלעו בתוככי ההלכה הפסוקה והפכו חלק בלתי נפרד הימנה. החוק המנדטורי שאסר תפילה ליד כותל הבכות, הלא הוא הכותל המערבי, בוטל מכוח הוראת החוק הקובעת שחוקים העומדים בסתירה לחוקי מדינת ישראל, יבוטלו. החוק העותומני שהכיר, חוקית, במעמדו של החכם באשי העותומני ועוד כמה ספיחי חקיקה מנדטורית שאומצו אל תוככי החקיקה המנדטורית, עם הכרת השלטון המנדטורי במוסד הרבנות הראשית ובקיומם של שני רבנים ראשיים - אשכנזי וספרדי - אומץ גם אל תוככי החקיקה הנוהגת בארץ.

העובדה, כי דוד בן-גוריון, במעמדו ובתפקידו כראש ממשלת ישראל, נכנע לממסד הדתי ולא פעל להפרדת הדת מן המדינה, פועלת בעוכרינו. כך יכול רב קשיש, כמו הרב ישראל מאיר לאו, שעבר את גיל 76 שנה, לכהן - בחסדי חוק זנוח - כרב ראשי של העיר, תל אביב-יפו עד גיל 80 ובמקביל לכהן גם כיו"ר מועצת יד ושם. כהונתו של הרב ישראל מאיר לאו, כרב ראשי לתל אביב-יפו אינה חינם אין כסף. הוא משתכר משכורת נאה ביותר, המשולמת לו מכספי ציבור. בנו, הרב דוד ברוך לאו, מכהן כרב ראשי לישראל ומושך גם הוא משכורתו החודשית - שאינה מן הנמוכות במשק, כלל וכלל - מקופתה של המדינה.

שתי דוגמאות אלה שהבאתי מצביעות על כך, כי המדינה, באמצעות אזרחיה, מממנת כלי קודש המתהדרים בתארים "רב ראשי לישראל"; "רב עיר"; "יו"ר מועצה דתית" ועוד תפקידים מתפקידים שונים שדאגו הפוליטיקאים הדתיים לכלול בחקיקה, כדי להיטיב, עד נצח, עם מקורביהם.

לסגור את הפרצה

אודה על האמת ולא אבוש. התעמקתי מעט בספריו של רבי יוסף קארו זצ"ל, "בית יוסף"; "שולחן ערוך" ואף מספריו "כסף משנה" ו"אבקת רוכל" לא הנחתי ידי ולא מצאתי כל חובה להקים מוסד דוגמת הרבנות הראשית או לפרנס כלי קודש שאינם רבנים מובהקים, המכהנים במשרות פקידותיות, דוגמת יושבי-ראש מועצות דתיות ועוד מקופתו של הציבור. גם בספר "דרכי משה" - למהדורתו הארוכה, כמו-גם למהדורתו הקצרה - של רבי משה בן-ישראל איסרליש, הלא הוא הרמ"א זצ"ל, לא מצאתי סימוכין לפרנס מקופת הציבור עסקנים דתיים. אומנם נכון הדבר, כי מוטלת חובה על הקהילה לפרנס את ה"מרא דאתרא" שלה, הלא הוא רב המקום.

עם זאת, חובה מוטלת על אנשי הקהילה - בשל הנהגתו של רב המקום את הקהילה ולא בשל העובדה שנתן להם שירותי דת שוטפים, דוגמת לימוד תורה, בשיעורי תורה שוטפים, עריכת חופות ושאר שירותי דת הניתנים לציבור הרחב בידי הרבנויות והמועצות הדתיות בשכר מלא לבעלי התפקידים שבהם, יחד עם הטלת אגרות שונות, לכל שירות ושירות שכזה - לשלם משכורתו של מרא דאתרא זה, אך ורק בשל הנהגתו את הקהילה - ואך ורק בשל נימוק זה בלבד.

הוא אשר כתבנו ופתחנו, בתחילתם של דברים. כדי להניח תפילין - בין אם מדובר בתפילין של רש"י ובין אם מדובר בתפילין של רבנו תם - אין צורך ברבנות ראשית או במועצה מקומית. הקשר בין אדם לבין בוראו, בין יהודי מאמין לבין קונו, הוא קשר אישי-אינדיבידואלי וכל התערבות זרה רק פוגעת באינטימיות של קשר זה. הוא הדין, באשר לרבנויות השונות - בין אם מדובר ברבנות ראשית ובין אם מדובר ברבנות מקומית - והדברים נכונים אף באשר למועצות הדתיות. אין צורך ברבנות ראשית כדי לקיים מצוות האמונה היהודית. אין צורך במועצות דתיות, כדי לקיים, באופן שוטף, הפולחן היהודי, בהתאם לעקרונות השולחן ערוך.

שנים רבות התקיים עם ישראל בלי רבנות ראשית ובלי מועצה דתית, ולא מצינו כי מי מהיהודים, בכל רחבי העולם, חסרים היו את הפולחן הדתי, היומיומי הנדרש, אלא אם כן, חלילה וחס, פרעו בהם מי שאינם שלומי אמוני ישראל, פרעות מפרעות שונות. תבואו ותשאלו, מי יממן את בתי הכנסיות, את המקוואות ואת כל שאר המקומות המשמשים לצרכי הפולחן הדתי-היהודי היומיומי ואשיב לכם - בדיוק כפי שעושות זאת הקהילות בכל רחבי הפזורה היהודית בעולם. מכיסם של מי המעוניינים בכך ולא מכיס הרבים, בדרך המאפשרת לאנשים, בלתי ראויים, בכל הכבוד הראוי, לעשות שימוש, בלתי מבוקר, בכספי ציבור.

אין כוונת הדברים להכליל ואין להסיק מכך, כי כלל הרבנים וכלל כלי הקודש מושחתים הם. עם זאת, אמון אני על המשפט התלמודי, לפיו: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב". משמעות הדברים הינה, כי אין להאשים את העכבר על כי מצא הוא את הפרצה ונטל את המזון בחודרו דרך הפרצה, אלא יש להאשים את מי שהותיר את הפרצה. בכך איפשר הוא לגנב לחדור לפרצה. ריבוי הרבנויות השונות והמועצות הדתיות - לעיתים במקומות ובעניינים שאין צורך בהם - משול בעיניי לאותה פרצה, שאין מקום להותירה עוד.