זכות השיבה של הפליטים היהודיים

דבריו של מרטין אינדיק, נציגו המיוחד של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, כי במסגרת הסכם בין ישראל לפלשתינים תיכלל התייחסות לפיצוים של היהודים יוצאי מדינות ערב על רכושם, הפתיעה רבים. מאז התקשורת דנה בנושא, ומעלה תהיות מתהיות שונות. הסיבה להפתעה באה בגלל ההזנחה הממושכת של העניין - כפי שמעיד גם דוח מבקר המדינה מ-5.2.2014 - והקדשת כל תשומת הלב לפליטים הפלשתינים, במסגרת "זכות השיבה" והצבתם במרכז השיח הציבורי. התייחסות האמריקנים לרכושם של היהודים יוצאי מדינות-ערב היא התפתחות צודקת וראויה לתמיכה רבתי. מה גם שהדיון בו מחויב על-פי החוק שנחקק בכנסת ב-2010.

הגיע הזמן לתיקון המצב.

יש השואלים מה עניינם של הפלשתינים לרכושם של היהודים במדינות ערב. ובכן, לאלה ששכחו, הרי שעם הקמת מדינת ישראל התרחשו שתי טרגדיות אנושיות: האחת היא עקירתן האכזרית של הקהילות היהודיות שחיו במדינות ערב במשך אלפי שנים והשנייה היא מה שהערבים מכנים "הנכבה" - האסון שפקד את הערבים בעקבות מלחמתם בישראל ב-1948. שתי הטרגדיות התרחשו באשמת הערבים הפלשתינים בתמיכת אחיהם במדינות ערב. לא ניתן לדון בטרגדיה אחת ולא בשנייה. אומנם תלאותיהם של היהודים שיצאו ממדינות ערב הסתיימו אחרי שהות של מספר שנים במעברות אוהלים בישראל, בעוד שהערבים הפלשתינים עדיין מוחזקים על-ידי אחיהם בתנאים קשים ומחפירים. אך אין זה מצדיק לפגוע בזכותם של יהודי ערב לפיצוי עבור רכושם הפרטי והקהילתי שנותר במדינות ערב. צדק חייב להיעשות ולהיראות.

גישה חד-צדדית

המניע הציוני של היהודים שבאו ארצה, שאליו התייחסו חלק מהפרשנים, אין בו כדי לגרוע ממעמד הפליטות שלהם. הציונות שלהם אינה אמורה לפגוע בזכויותיהם, מה גם שכבר ב-1957 הכיר הנציב העליון לפליטים של האו"ם ביהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב כפליטים, בהתאם לאמנת האו"ם. אין לשכוח כי הנציגים הערביים באו"ם, הייכל פאשה המצרי, פאדל אל ג'מאלי העירקי וג'מאל חוסייני, ראש משלחת ערביי-פלשתין ואחרים הכריזו כי חלוקת פלשתין תעמיד את הקהילות היהודיות במדינות ערב בסכנת מוות.

ואכן כך היה. העצרת הכללית של האו"ם התעלמה מן ההכרזות התוקפניות ומן האיומים שהתממשו. לעומת זאת היא קיבלה עשרות החלטות התומכות בתביעות הפלשתינים ואף הקימה סוכנות סעד מיוחדת (אונר"א) עבורם, בעוד שלא קיבלה אף החלטה הנוגעת לפליטים היהודים מארצות ערב. גישה חד-צדדית זו לא הביאה לפיוס, אלא אף גרמה להחרפת הסכסוך הישראלי פלשתיני. ישראל מצידה לא עשתה כל מאמץ להתנער מאשמת יצירת בעיית הפליטים הפלשתינים, אף על-פי שהחלטת האו"ם 194 מ-1948 לא הטילה עליה את האחריות לבעיה.

ההיסטוריה המזרח תיכונית אינה תחרות של טרגדיות - בין אם אירועיה היו "נכבה" או "חילופי אוכלוסין". עם זאת אין לקבל יחס של איפה ואיפה, ולהסכים לטיפול בסבלו של צד אחד בלבד - הפליטים הערבים הפלשתינים. פתרון בעייתם צריך להימצא במדינות ערב. יש לזכור ולהזכיר כי הערבים הפלשתינים הם אלה שדחו ב-1947 את הצעת האו"ם לחלוקתה של פלשתין המנדטורית לשתי מדינות - יהודית וערבית. הם יזמו את המלחמה נגד ישראל, נלחמו ביחד עם אחיהם הערביים נגד הישוב היהודי, והוליכו שולל את בני עמם בכך שהבטיחו להם שיקבלו את כל פלשתין. הם הציתו תבערה בכל המזרח התיכון והובילו את אחיהם לפליטות הנמשכת עד היום. הם מתנגדים ליישובם של הפליטים ומשמרים את אומללותם, בגלל האידיאולוגיה הגורסת כי שימור מעמדם כפליטים יחזק את תמיכת העולם בערבים במאבקם במדינת ישראל, בעוד ששיקומם דווקא יועיל לה.

הגיע הזמן לפתרון כולל של בעיית הפליטים הפלשתינים הפזורים במדינות ערב והענקת פיצויים ליהודי ערב על הרכוש שהותירו בהן, כצעד חשוב לקראת מציאת הסדר לסכסוך הישראלי-פלשתיני. על ישראל להציג את התמונה הכוללת של פליטי המזרח התיכון. בשנת 2000 הציע הנשיא האמריקני לשעבר ביל קלינטון להקים קרן בינלאומית שתפצה את הפליטים הפלשתינים ואת יהודי מדינות ערב - במקומותיהם הנוכחיים. הצעתו של קלינטון זכתה לתמיכת בית הנבחרים של ארה"ב בהחלטה מס' 185, שהתקבלה פה אחד ב-1.4.2008. יש להניח כי הקמת הקרן תזכה לתמיכה של גורמים בינלאומיים. על מדינות העולם המסייעות, בעקיפין או במישרין, בשימור בעיית הפליטים הפלשתינים, לתמוך בקרן ולסייע ביישובם הקבוע במקומותיהם הנוכחיים, על-פי הדגם של יישוב הפליטים היהודיים ממדינות ערב שהגיעו לישראל בשנות ה-50 של המאה שעברה.

יש לפתור את בעייתם של פליטי המזרח התיכון באורח כולל. הכרה בזכויותיהם של יהודי מדינות-ערב חיונית למציאת פתרון צודק לטרגדיה האנושית שהתרחשה במזרח התיכון.