מתים עם החיים

מעולם לא ראיתי את "הדיבוק" בעבר, כמו כל צרכן תרבות, קראתי ושמעתי על המחזה, תוכנו, משמעויותיו, הצלחותיו בתיאטרון הבימה במשך 40 שנה, הווריאציות השונות שלו: מחזה שהוצג בשפות שונות, בארצות שונות, שהפך לסרטים בכמה גרסאות ושפות, בוצע כבלט, נכתב כפרודיה, נערך עליו משפט, נכתבו מסות, מאמרים ומה לא, כל זאת לאורך 90 שנה מאז עלה לראשונה.

מחזה שהפך לאגדה

"הדיבוק" הפך כבר לאגדה, דמותה של חנה רובינא (שחקנית הבימה שאף היא הפכה למיתוס בתחום המשחק והתפקיד), לאה ב"הדיבוק", תיזכר לנצח בשל תפקיד זה. לאה היא צעירה יפה, שהתייתמה בילדותה וגודלה על-ידי אביה (סנדר), בתולה, כאובה וארוכת צמות שחורות - מוכרת לישראלים בערך כמו המונה ליזה. זהו מחזה שנולד להיות מבוים על-ידי יבגני אריה בתיאטרון גשר, הבמאי שיודע להפוך תיאטרון לאגדה.

אכן, הביצוע של "הדיבוק" ב"גשר" לפחות במערכה הראשונה הוא מרתק, אגדי, מבריק ואף ציני. במערכה השנייה יש רגעים שכדאי לוותר עליהם, אך גם כאן החגיגה התיאטרלית מתרחשת, על כל המשמעויות של "מחלת" הדיבוק, של המנהגים והאמונות של היהודים בקהילות הקטנות במזרח אירופה.

גרסה מחודשת ב"גשר"

עבור ההצגה ב"גשר" עובד המחזה מחדש לפי הסיפור הישן על-ידי רועי חן, מתרגם ומחזאי. הגרסה המחודשת יש בה לא מעט הומור ולעג גלוי ונסתר, למאמיני הקבלה, מנשקי מזוזות הממששים זקנים. יהודי העיירות בפולין חיים באווירת פחדים, שדים ורוחות, אמונות שאין לזוז מהן, תוך שהם סובלים מכל מדווי הנפש שבהם זכה בן האנוש: קנאה, תאוות בצע, עליבות, אהבה, געגועים, צער וכולי.

"הדיבוק" מתאפיין לפי המחזה של ש. אנסקי בבלבול ועירוב נצחי בין עולם החיים ועולם המתים. המתים מאוד דומיננטיים בעולם של חנן, חנה, לאה, סנדר והדמויות המרכזיות. גם בגרסה הנוכחית עולם המתים מעורב בחיים ושזור בכל האירועים. הקטעים של בית הקברות בעיירה וחבורת המתים הם קטעים מאוד חזקים ומטלטלים בתוך ההצגה.

חנן ולאה

לאה וחנן (סשה דמידוב ואפרת בן צור) היו זוג צעירים מאוהבים שאביה של הכלה דוחה את נישואיהם מסיבות שונות, עד שהחתן האוהב נפטר לפתע. האב מנסה להשיא את בתו לחתן אחר, לא מוכר, אך דמותו של האהוב המת נכנסת בגוף האישה לאה. היא נתקפת בהתקפי אפילפסיה, טירוף וכעס, יגון וניתוק מהמציאות. היא מחוברת בנפשה לחנן ואין מה לדבר על חתן אחר.

רומיאו ויוליה בגרסה יהודית? אולי עוד וריאציה על אהבה בלתי ממומשת: טריסטן ואיזולדה, פאריס והלנה היפה, אורפיאו ואאורידיקה, והרשימה עוד ארוכה.

למחזה שנכתב מחדש על-ידי רועי חן יש רגעים טובים, בעיקר בהומור ה"עכשווי" ובציניות המתייחסת לעולם הקבלה והאמונה העיוורת, בסיטרא אחרא (שטן, עין הרע), שדים ורוחות, ותערובת של חיים ומתים ה"חיים" בערבובייה. קבוצת המתים הצבעוניים המסתובבים להם בעולם החיים, מוצלחת מאוד בבימוי ובמשחק בגרסה החדשה. המתים הם אלה שמוסיפים את העומק והתהייה, את הפילוסופיה והמסתורין שלא נגמר בעלילת "הדיבוק".

בקבוצת השחקנים הראשית, בולט חנן האומלל והמיוסר, סשה דמידוב הנצחי, יפה התואר והמעודן. לאה, גיבורה קלאסית שאל גופה נכנס הדיבוק של האהוב המת, אפרת בן צור, מאופקת יחסית ואפשר לדמיין את הפאתוס והטרגיות של הביצוע בשנותיו הראשונות של "הדיבוק" בעולם הבמה בעבר.

כאמור, המערכה הראשונה זוכה ברוב ההתרגשות, ההפתעות של הבימוי והתפאורה ופיתולי העלילה ומנהגי התושבים מסביב לאירועים. הבמה מתחלקת לבמה ולבמה נוספת הנמצאת בתוך קפסולת זכוכית ענקית-מסתובבת, בה ומסביבה נפגשים האב ובתו, האהובה החיה והאהוב המת, הסבתא ומגרש הדיבוקים, היהודים המתפללים המפחדים מכוחות עליונים, האימא המתה שהפכה את לאה ליתומה בילדותה, והכנר היהודי משובב הנפש בעל הנגינות העצובות.

כל אלה סובבים והולכים מסביב לאהבה בין המת והחיה, התשוקה והגעגוע שאין לו פתרון, הכאב והתקווה האבודה. "הדיבוק", אחרי הכל, הוא מחזה שובר-לב עם הרבה צחוקים וחידות אינסופיות.

מבצע התפאורה המצוינת הוא סמיון פסטוך.