פרשת השבוע שלנו היא הזדמנות מצויינת לעסוק באחת הנקודות הרגישות בתחום המוסר והעסקים: שאלת הזכייה במכרזים. בפרשת השבוע נבחרו המבַצעים שיקימו את המשכן: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אתו רוח אלקים, בחוכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה. ואני הנה נתתי איתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ובלב כל חכם לב נתתי חוכמה, ועשו את כל אשר צויתיך".
למה הם? לא בשל קרבת משפחה; לא בשל הטיית מכרזים; לא בשל מניפולציות. בצלאל - בשל העובדה שהוא בעל "רוח אלקים" ומלא ב"חוכמה תבונה ודעת"; אהליאב נבחר אף על-פי שהוא משתייך לאחרון השבטים - שבט דן, המאסף את כל המחנות; שאר האנשים יעבדו במשכן בשל העובדה שהם חכמי לב.
ולמה זה חשוב? ולמה חשוב שהזוכה במכרז יהיה זה אשר נבחר בשל כישוריו ולא בשל קשריו? בשל שתי סיבות עיקריות. ראשונה בהן היא טובת העניין עצמו. חלק בלתי נפרד מאחריות מנהלי המכרז היא להבטיח שהפרויקט הגדול - במקרה שלנו: המשכן - אכן ייעשה על-ידי האנשים המתאימים ביותר. כל בחירה של אנשים בשל שיקולים אחרים היא מעילה בשליחות של הממנים. המטרה היא ההצלחה של הפרויקט, ובשל כך השיקולים צריכים להיות אלה. התורה עקבית ושיטתית בכך, וגם כשהיא עוסקת במינוי דיינים (לדוגמה) היא מצווה למנות את המתאימים ביותר, הישרים ביותר, אנשי האמת הגדולים ביותר: צדק - בצדק תרדוף.
שנייה בהן היא שאלת ההגינות. חברה צריכה להתנהל בצדק ובהגינות. הדבר חיוני כדי ליצור את האמון בין איש לרעהו; כדי להבטיח כי שפת היושרה היא השפה שלאורה מתנהלת החברה; כדי לחיות בחברה צודקת שבה אדם זוכה לאור הישגיו, ולא לאור שיקולים זרים.
אנו מכירים היטב את התופעה שאנשים מתירים לעצמם לנהוג שלא ביושר בשעה שהם מבטאים את המשפט הידוע "כולם רמאים", והדבר מהווה את ההיתר העיקרי והמרכזי לרמות. בכל מקום שבו מכרז מתנהל בצדק, נאבקים נגד הקריסה הזו של היושרה, וזה חלק מהאחריות הציבורית של בחירת האנשים המתאימים.
זה לא קל; יש רצון להעדיף מקורבים; יש רצון למנות אנשים שיתגמלו אותנו בבחירתם בסיבוב הבא; ישנם שיקולים פוליטיים או כלכליים אחרים. ואף על-פי כן, צריך להתגבר על כך, ולעשות את המובן מאליו, ואת הצודק ביותר: לכונן את הבחירה לאור ההתאמה, ולא לאור כל שיקול אחר.
