|
|
לקרוא את החומר [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| כותרת צד: כל רפורמה שתתמקד רק בתהליך ההוראה החוויתית בכיתה, אך תפסח על הקניית הרגלים של קריאה, הבעה, תיחקור ותרגול של התלמידים עצמם, היא רפורמה בטלה מעיקרה ומיותרת | |
|
|
|
|
הרפורמה המדוברת האחרונה של משרד החינוך עוסקת במעבר ללמידה משמעותית, מבוססת חוויה ושיתוף התלמיד בבניית הידע. מעניין הוא ששיטת הלימוד הקיימת (במשתמע, הפחות משמעותית) הניבה למדינת ישראל (וקודם לכן, לעם היהודי לתולדותיו) רבנים, אנשי מדע ורוח ושופטים המהווים מופת במחקר וברוח, ופרסי נובל בכמות בלתי מידתית לחלקו של העם היהודי באוכלוסיית העולם. זאת, עידנים לפני שלכיתות ול"חיידרים" הוכנסו לוחות חכמים, מצגות אינטראקטיביות ואינטרנט אלחוטי.
הייתכן, אם כך, שהבעיה במערכת החינוך הישראלית אינה נעוצה בשיטת ההוראה דווקא אלא בעניין אחר? בהחלט כן! כי הרי בעוד שההוראה (שמבוצעת באחריות המורה) היא החלק הסביל של תהליך קליטת-הידע, הלמידה (שנעשית על-ידי התלמיד) היא החלק הפעיל. וחלק זה – דורש מאמץ. תפקידו של המורה להעביר את השיעור בכיתה, למקד את התלמידים בסוגיות החשובות, להבהיר את הנדרש מהם לשם הבעת הידע ויישומו ולעורר את סקרנות תלמידיו לבחון את החומר מזוויות שונות ופורצות דרך. אך גם תפקידו של המורה המוצלח ביותר מסתיים בהוראה. אחריה מגיע השלב המשמעותי האמיתי בתהליך הלמידה – הלימוד. מכאן והלאה, על התלמיד לשבת (קודם בעצמו ואחר כך, אם יבחר, גם בחברותא) ולקרוא את החומר, לשנן (בדיוק, לשנן!), לתרגל, לנסח נושאים מסוימים במילותיו הוא, לוודא שהוא אכן מבין את החומר על רבדיו, להציק למורה בשאלות אם לא הבין וללמוד מן המשוב על טעויותיו במבחן ובמטלות הביצוע.
שטיפת מוח
כי העבודה האמיתית מתחילה אחרי השיעור. זהו תהליך ה"למידה המשמעותית" היחיד, ובלעדיו תלמידים לעולם לא יקנו דעת. ללא התהליך המייגע והמתמשך הזה, יישארו הילדים בורים וחסרי יכולת של ניסוח וניתוח, גם אם כל הידע שבעולם נגיש להם בהקלקה על העכבר.
למרבה הצער, תלמידים רבים הפסיקו מזמן לקיים את תהליך הלימוד: להקשיב ולסכם את השיעור הנלמד בכיתה ולהכין שיעורי בית. מקרוב נתקלתי בתופעות של חוסר משמעת עצמית וזלזול בעצם הרעיון של רכישת השכלה ובמסגרת חינוכית. עד כדי כך שיש תלמידים שמתעצלים אפילו להעתיק עבודות, משום שמוחם נשטף בתפיסה ש"הלמידה מיותרת, כי כל המידע נמצא ממילא באינטרנט". מסיבה זו, העדיפה תלמידת תיכון שלא לפתור מבחן בגרות, ובמקום זאת לנצל את המעמד ומחברת המבחן כדי להתלונן על המורים שלה ועל מערכת החינוך כולה. וכי מה הקשר בין היות המורים מעניינים יותר או פחות (לראייתה) ובין חובתה וזכותה לפתוח ספר ולהתחיל לקרוא? ומה הקשר בין שיטת הלימוד לכך שאותה תלמידה החליטה לא ללמוד כלל ולהכין את עצמה למבחן? הרי גישה לחומר יש אפילו מהאייפון, וללמוד בחברותא אפשר גם בפייסבוק או בסקייפ. אז מה הבעיה, אם כך, להגיע מוכנים למבחן הבגרות?
נראה, לאור זאת, כי הבעיה האמיתית כיום בהישגי התלמידים מצויה בחוסר נכונותם למלא את חלקם בתהליך הלמידה. ולראיה, תלמידים "חרשנים" מגיעים להישגים מצוינים גם ללא רפורמה של "לימוד חוויתי". מכאן, כל רפורמה שתתמקד רק בתהליך ההוראה החוויתית בכיתה – עניין חשוב שלעצמו – אך תפסח על הקניית הרגלים של קריאה, הבעה, תיחקור ותרגול של התלמידים עצמם, היא רפורמה בטלה מעיקרה ומיותרת.
חשוב לציין שכל רפורמה מושכלת היא הזדמנות לעידכון, שיפור וקידום, ולפיכך – מבורכת. החינוך הממלכתי בהחלט דורש שינוי של האווירה הלימודית, טכנולוגיות הוראה וחלוקת קשב לכל תלמיד. אך במקביל אסור להזניח את הבסיס: פיתוח משמעת עצמית, דרישות גבוהות מכל תלמיד והתעקשות לחזור ללמידה משמעותית, במובנה הקלאסי. "המורה הוא זה שפותח את הדלת, ואילו ההחלטה אם להיכנס היא אך ורק של התלמיד".
