שייקספיר ידע: Jewish doing good news

באותו השבוע בו קוראים בביתי כנסת פרשת "ויוצא", נזכרתי שעוד בנעורי קראתי באיזה מחזה על התרגיל של יעקוב אבינו עם מקל ומחשופים. הגלישה הקצרה בגוגל הפנתה אותי אל הקומדיה מאת וויליאם שייקספיר "הסוחר מוונציה". רעננתי לעצמי את היצירה המפורסמת וחשבתי: התיאטרון הלאומי "הבימה" לא מזמן העלה הצגה לפי היצירה של המחזאי הגדול - איך התמודדו שם עם האתגרים, אשר מציב המחזה לפני הקהל היהודי? הרי יש בו לא מעט ביטויים והאשמות שליהודי מין השורה לא קל לשמוע... המחזה בעצם מחזק ידיהם של אלה, שתומכים בדעותיו של חמינאי האירני, אשר בטוח שהיהודים - הם סרטן בגוף העולם, כלבים שוטים, אינם בני אדם...

אחד מגיבוריו המרכזיים של המחזה - שיילוק היהודי, מלווה בריבית (זה הוא שמצטט את הפרשה אודות יעקוב והניסוי הגנטי שלו המוצלח). יש לציין ששיילוק במחזה - הדמות מאוד לא סימפטית. הוא דורש מהסוחר אנטוניו שחייב לו שלושת אלפים דוקטים, ליטרת בשר מגופו (כמו שסוכם בזמן מתן ההלוואה) - ומסרב להתפשר על הסכום העולה על החוב פי שניים ואפילו פי שלושה. שייקספיר לא עושה חסד עם הזרע של שיילוק: גיבורים אחרים במחזה שוב ושוב מדגישים, שהתנהגות זאת לא מאפיינת שיילוק כאישיות, אלא את העם היהודי כולו, את היהדות כדת. ושייקספיר לא מציב מולם אמירות מנוגדות, לא פותח בדיון, מקבל האמור כמובן מעליו.

כידוע, "הסוחר מוונציה" - המחזה השנוי במחלוקת ביותר. מי שרוצה - לא קשה לו למצוא בו צידוק לשנאה ליהודים מצד עמים אחרים. שייקספיר אומנם משמיע בקומדיה ביקורת על אומת העולם נוספות: יש שם סטיגמות על הסקוטים למשל, על הצרפתים, האנגלים... אבל לעמים אחרים מוקדשים רק משפט או שניים שמטרתם - לגרום לצחוק, אלא מעשיו ודבריו של שיילוק מעוררים סלידה, מציגים את היהודים כיצורים נוראים ביותר בתבל. אגב - כשלורד סקוטי הפך למלך בריטניה זמן קצר אחרי כתיבת המחזה הוא מיד הורה להוציא מהטקסט את האמירה הלא מחמיאה על בני שבטו. האיסור החזיק מעמד עד למאה ה-20.

בהזדמנות הראשונה נסעתי ל"הבימה" כדי להתרשם מההצגה. במאי אילן רונן מגלה מיומנות רבה, עושה שמיניות באוויר כדי למזער את הנזק, משקיע מאמץ עליון כדי לא לפגוע ברגשות שלי כיהודי.

בין השאר הוא הוסיף סצנות שלא קיימות במחזה: הנוצרים מתעללים בשיילוק כל פעם שפוגשים אותו ברחוב ללא שום פרובוקציה מצדו - והקהל אמור ללמוד מזה שדרישתו המזעזעת ובלתי הגיונית של שיילוק, אשר גובלת באי-שפיות - מוצדקת, מובנת, נובעת מהסבל שנגרם לו במשך שנים בשל היותו יהודי. או דוגמה עם פורציה שבהצגה מתקשה לזכור את שמה של ג'סיקה, בתו של שיילוק. הבמאי כ"כ בטוח שהצליח לגרום הזדהות עם שיילוק שמגייס את הקהל כשותף למעשהו: אני ישבתי בשורה הראשונה באולם "ברטונוב" וזכיתי להחזיק בחבל בו היה כבול אנטוניו המסכן.

אבל התרגילים הבימתיים לא עובדים - כי דרישתו של שיילוק כה בלתי אנושית שלא מצדיקה את עקשנותו ליטול חייו של אנטוניו בדרך מכוערת ביותר. זה משחק אבוד, זה כמו לנסות ולהצדיק אנס סדרתי בכך שהרביצו לו בעבר.

הכריזמה האישית של יעקוב כהן (שמגלם את שיילוק) עושה את שלה והוא מעורר אצל הקהל רחמים לגיבורו; לא סתם בסוף ההצגה דווקא הוא מקבל מחיאות כפיים הכי סוערות - למרות שכולנו ראינו איך הוא משחיז את סכינו כדי במו ידיו לחתוך בשר ממקום קרוב לליבו של אויבו.

אבל אחרי שעזבת את התיאטרון, אתה לא יכול להשתחרר מהתחושה שהית עד להכפשה גורפת של עם שלם, ההכפשה שלא קיבלה מענה ראוי במסגרת ההצגה... מה במאי יכול לעשות עם שטף של אמירות אנטישמיות, אם הן מהוות "בשר" של המחזה? להוציא אותם מהטקסט - כמו לחתוך ליטרת בשר מגופו של בן אדם.

אין חולק כי אחת הסיבות לכישלון של התיאטרון לשכנע אותי שמדובר ביצירת מופת המוקדשת לסבל רב שנים של היהודים בארצות פזורה, טמונה במחזה עצמו. ראשית כול - שיילוק במחזה מצויר כאיש די טיפש. הסוחר אנטוניו טוען שהלווה בריבית דבר בלתי מוסרי - ושיילוק לא מוצא נימוק יותר משכנע מאחר להיתלות באילן גדול בדמותו של יעקוב אבינו. אבל מה הקשר בין תרגיל עם המקלות להלוואה בריבית?

שנית: כאשר בשיא המשפט "השופטת" החובבנית פוסקת, שהוא זכאי לחתוך בשר מגופו של החייב אבל עליו לדייק ואם ייקח יותר או פחות אז דינו - מוות. למה שיילוק מיד נכנע ורק מתחנן לנפשו? מה פתאום? איזה מין פסק דין זה? ממתי אסור לקחת חלק מהחוב?

והתנאי השני: שיילוק נדרש לחתוך בלי לשפוך טיפה של דם. ממתי על הזכאי בעצמו לדאוג לדברים כאלה? למה, מישהו הולך לבנק של חייב ומוציא משם כספים שמגיעים לו? שבעל חוב יתייצב לפני המלווה וישים על שולחנו את מה שהוא חייב. אדם טיפה יותר חכם היה אומר: או-קי, אסור לי לשפוך את טיפת דמו של נוצרי - אז אני הולך הביתה ואחכה לו שהוא יביא לי את מה שמגיע לפי השטר:

ליטרת בשר מגופו ללא דם. הרי לא מאלצים את מלווה במו ידיו לפתוח, נגיד, את הכספת בביתו של החייב ובלי לגרום נזק למנעולה! על בעל חוב להחזיר את החוב למלווה במקום בו הוא לקח את ההלוואה. ונראה את השופט המאולתר "הגאוני" לכאורה יוצא מהברוך. אבל שיילוק, כאמור, נכנע מיד עם השמעת התנאים. לא מהרהר, לא מהסס שניה. אפילו כאשר בתמונה ראשונה התבקש לתת הלוואה בסך שלושת אלפים דוקטים הוא התלבט זמן רב. אם אנחנו כבר בקטע של סטיגמות: אתה או טיפש או יהודי מתוחכם המלווה בריבית. הרי יהודים דווקא בגלל חוכמתם היתרה שולטים בעולם.

איך שיילוק לא גילה מיד כל נקודות החולשה של טיעוני "השופטת" שכלל לא מחזיקים מים? לא בכדי צאצאיו של שיילק נחשבים היום לעורכי הדין המבריקים ביותר בכול מדינות דמוקרטיות.

איך אני אאמין ששיילוק סבל שנים בגלל שהוא לא היה מוכן לוותר על יהדותו אם אין לא מושג על הדיבר החשוב במסורת היהודית "לא תרצח"?

זאת ועוד: בניגוד למצפה מאיש מתוחכם שיילוק מתנהג בצורה מטופשת ומגונה כבר בהופעתו הראשונה. הנוצרי מזמין אותו לארוחה אתו - והוא במקום לסרב בנימוס עונה בניבול פה, מעליב, משמיץ. "אני שונא אותו שהוא נוצרי" - איזה יחס אתה מצפה כלפיך אחרי מילים כאלו? התנהגות כזאת דווקא מצדיקה התנכלויות בשיילוק.

עם יד על הלב - המחזה די חלש מבחינה מקצועית, יש מלא חורים, טעויות, אי-דיוקים, קצוות לא סגורים. איך זה קרה, שלפי שעונם של שיילוק ואנטוניו עברו חודשיים, ולפי שעונו של בסיניו - בקושי כמה ימים? בסיניו קיבל כסף, נסע לפורציה, עשה שם בחירה נכונה בין הקופסאות וזכה בה לאישה - זה בקושי שבוע. ובאותו היום, לפני שהספיק ללכת למקדש ולהתחתן, קיבל ידיעה, שאנטוניו הועמד לדין בגין אי-עמידה בהתחייבות. למה? הרי ההלוואה ניתנה לחודשיים.

למה לי להאמין שנקמנותו של שיילוק היא זו שמניעה אותו לחשוק בדמו של אנטוניו - הרי לא אנטוניו ברח עם בתו היחידה; לא נוצרים שדדו אותו - אלא בתו היפהפייה ג'סיקה. אם הרכוש השדוד כה יקר לו שהוא מוכן לרצוח - למה לא רדף אחרי בתו? הנה כאן טמונה הטרגדיה האמיתית וההתפתחות ההגיונית, כי טרגדיה אמיתית תמיד קורת בתוך המשפחה.

אם לקרוא את המחזה בעיון אז אפשר להבין שאנטוניו כאן קורבן לא של שיילוק אלא של האינטרסים הכלכליים של וונציה. דוכס של ונציה מוכן להפוך את אנטוניו לטרף רק שלא יגידו הסוחרים הזרים שברפובליקה שלו לא מכבדים הסכמים. למה הוא לא מוטרד מזה שהחוליגנים הוונציאנים מרביצים ברחובות העיר לאנשי עסקים? (זה כבר טענה לבמאי ההצגה ב"הבימה"). בקיצור הכול כאן בכאילו. ורק האנטישמיות היא מוחשית, בולטת, בוטה.

המחזה "הסוחר מוונציה" לא על שיילוק, הוא על ידידות, אהבה אמיתית, על צעירים ונציאניים, על אנטוניו, אשר מוכן בשביל חברו המאוהב "למשכן" את גופו, את חייו. "הסוחר מוונציה" - שיר הלל לחיי אושר, קרנבל, שירה וריקודים. לכן שייקספיר מגדיר את הז'אנר כקומדיה. שיילוק היהודי כאן כלי, שמטרתו - להציב את הידידות של הגיבורים הראשיים במבחן. אבל למרות שלא שיילוק - הסיפור במחזה, דמותו כ"כ טרגית, כ"כ מפחידה, שהוא מכלי עזר הופך לגיבור הראשי - ובכך חותר תחת יסודו של מבנה המחזה, בפועל הורס אותו. בימינו אנו כול מחלקה אומנותית את המחזאי המתחיל עם יצירה לא מבושלת כזאת הייתה זורקת מכול המדרגות.

המחבר היה צריך גיבור יהודי בתור כלי כדי שיאמינו שהוא יתעקש לקבל דווקא ליטרת בשר ולא פיצוי כספי - כי התנהגות זאת מוזרה ולא מובנת אצל אדם מין הישוב במדינה נוצרית. אבל מצד שני בלי ההתעקשות הזאת אין מתח, אין דרמה - חוקי אומנות התיאטרון דורשים מהלך לא הגיוני, הצורך בזה דורש דמות עם אופי לא מוכר - ובחרו ביהודי - לא משום שזה באמת מאפיין את היהודים - אלא היהודים מוכרים כה מעט, שניתן ללא פגיעה באמינות העלילה לייחס להם התעקשות כזאת...

למה למרות כול החסרונות האלה המחזה כ"כ פופולרי בקרב במאי תיאטרון וקולנוע? למה "הסוחר מוונציה" הפך למבוקש? אני רואה הסבר אחד לתופעה: כאן פועל החוק לפיו Jewish doing good news. העולם מת לשמוע מה קורה אצל היהודים. במיוחד אם יש האשמות נגדם.

ושאלת השאלות: האם היה צורך לעלות את המחזה עם גיבור יהודי נבזי על במת תיאטרון ישראלי?

וודאי שכן. תארו לעצמיכם כי בעתיד הצוענים יקימו להם מדינה, והתיאטרון הלאומי שלהם יחפש יצירות שיש בהן דמויות של צוענים וימצא איזה מחזה בו צוענים גנבו תינוק נוצרי והתעללו בו. האם יש ספק קטן ביותר שהתיאטרון הלאומי הצועני מיד יקפוץ על המציאה ויעלה את המחזה על במתו? והמחלקת האומנותית תענו למבקרים: היו מקרים שצוענים גנבו תינוקות? היו. אז מה אתם רוצים? אומנם בגלל הסטיגמה פה ושם התנכלו לצוענים בכמה מדינות, האשימו אותם לשווא שהם גנבו ילדה ששיערה באופן חשוד בלונדינית - אז מה. טעויות קורות. והחופש האומנותי לא תיפגע כי היא - חזות הכול.