השידור הציבורי, זה המתקרא ממלכתי, הולך ודועך מול הערוצים הרדודים אשר קמו עליו לכלותו ואשר קמו על הציבור לטמטמו. והשידור הממלכתי, במקום למלא את תפקידו ולספק לציבור המאזינים והצופים שידור ציבורי ראוי לשמו, מכתת את רגליו למגרשם של מתחריו ונכשל שוב ושוב כאשר הוא מוריד את עצמו לרמתם של מי שרדידותם אומנותם.
דוגמה בולטת לכך היא סירובו של הערוץ הראשון של הטלוויזיה "הממלכתית" לארח את תוכנית הסאטירה "לאטמה". במקום לתת במה לסאטירה טובה, שגם תאזן את "ארץ נהדרת" של הערוצים הרדודים, הוא בחר שלא לעשות כן. התוצאה: אחוזי הצפייה בו ממשיכים לרדת. הוא פשוט אינו מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
השידור הציבורי אינו אמור להיות שופר של הממשלה, ולמזלנו אינו כזה. מנגד, השידור הציבורי אינו אמור להיות שופר של האופוזיציה, ולדאבוננו הוא כזה. השידור הציבורי בישראל אמור להציג ולייצג את כלל סוגי הציבור בישראל, ולדאבוננו אינו כזה.
ביקורת המושמעת בשידור הציבורי אמורה להיות הוגנת ואחראית, אבל אסור לה שתהיה חד-סטרית, ולדאבוננו היא כזו. כל ממשלה בישראל זוכה בשידור הציבורי לביקורת משמאל. ביקורת מימין על הממשלה - אין מושג כזה בשידור הציבורי. כתב שעלול למתוח ביקורת על הממשלה על כך שאינה בונה מספיק ביהודה ובשומרון - ככל הנראה לא יזכה להביע דעה כזו ברשות השידור "הממלכתית". אפילו השיר המפורסם של חג השבועות - "סלינו כל כתפינו" - שנכתב הרבה לפני קום המדינה ולפני "הכיבוש", ומזכיר הבאת ביכורים מיהודה והשומרון אינו מושמע בשידור הציבורי, המתנכר לשמות הגאוגרפיים וההיסטוריים של חבלי ארץ אלה, והמחזיק כתבת לענייני... "שטחים".
שידור ציבורי אמין אמור להגיש מידע לציבור ולא לשטוף את מוחו בכיוון חד-סטרי. מעטים ומוערכים הם הקריינים והמגישים השומרים את דעותיהם האישיות לעצמם. הציבור איננו אמור לדעת מה הן דעותיהם של הקריינים והמגישים. אם רצונם להביע את דעותיהם, מן הראוי שיעשו זאת מעמדת הפרשן ולא מעמדת המגיש, וכשהם מאוזנים על-ידי בעלי דעות אחרות. פרשנות המוגשת בשידור הציבורי חייבת להיות מאוזנת, מגוונת, מתחדשת. אבל:
- ברדיו "הממלכתי" יש פרשן משפטי אחד ונצחי, הלוא הוא איש השמאל הקיצוני משה נגבי. דעותיו מושמעות שוב ושוב כאילו היו דברי אלוהים חיים, ולעולם אינן מאוזנות על-ידי פרשנים משפטיים בעלי השקפת עולם ימנית;
- בטלוויזיה "הממלכתית" ניתנת הבמה המרכזית מדי ערב שבת לאיש השמאל הקיצוני ארי שביט מהארץ. אין איזון לדעותיו, לא באותה תוכנית ואף לא לסירוגין, כלומר שבשבוע שלאחר הופעתו יישב על כיסאו פרשן ימני;
- אנשי הארץ מוזמנים שוב ושוב לתוכניות האקטואליה, הרבה מעבר למשקלו של ביטאון השמאל הקיצוני בקרב קוראי העיתונים;
- ואם לדוגמה נזקק קול ישראל לפרשן לענייני טורקיה, תמיד יהיה זה איש השמאל הקיצוני אלון ליאל, כאילו אין בארץ מומחים אחרים לענייני טורקיה;
- וכמובן שעדר התקשורת התגייס בהמוניו לשווק ולגבות את המחאה "החברתית", שלא הייתה אלא מחאה פוליטית נגד ממשלה נבחרת. ראו באלו סיעות בכנסת יושבים היום עסקני המחאה "החברתית", שהורצו בחסדי השידור הציבורי.
לא מיותר לציין שכל הנ"ל מדברים על "כיבוש", על "שטחים" ועל "פתרון" שתי המדינות, ולא ניתן בשידור הציבורי לדון בחלופות למצעד האיוולת שהחל ב"שלום" אוסלו, הוביל למלחמת אוסלו (הקרויה בתקשורת רק בשמה הערבי, אינתיפאדה), עבר דרך גדר "הביטחון" הפוליטית, המשיך בגירוש שהוצג כ"הינתקות", והממשיך היום בשטיפת המוח כאילו אפשרי רק פתרון אחד, ואם ישראל לא תתאבד למען "שלום", סופה מי ישורנו.
